לכבוד השנה החדשה: הכירו את "האחר"

לפני שש שנים, ימים ספורים לפני יום הכיפורים, הלך לעולמו חנן פורת. את שנותיו הרבות האחרונות הקדיש האיש המיוחד הזה לחיבור הכה חיוני בין "הישראלי" לבין "היהודי" ולבניית גשרים ביניהם. על שפתותיו היתה שגורה תדיר מימרתו המפורסמת של הרב קוק: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".

לפני ימים אחדים, מול עמק לבן שבהרי ירושלים, התקבצו כ־1,000 ירושלמים תושבי שכונת קריית מנחם כדי להאזין למופע סליחות של התזמורת האנדלוסית, ולעשות בדיוק את אותו הדבר: לחבר בין הישראליות לבין היהודיות - אלא שבקונצרט הזה נשמעו גם צלילים צורמים.

בשכונה הירושלמית הוותיקה, שרוב אוכלוסייתה מסורתית ומתונה, נמצאו גם קנאים, שהחיבור בין הפיוטים המופלאים של אבן עזרא ור' יהודה הלוי לבין הביצועים של גיא זו־ארץ והזמרת אורית עטר היה בעיניהם לצנינים. רבנים קראו להחרים את המופע, והפייטן הנודע משה לוק אכזב רבים כשהחליט להיעדר. הציבור הרחב דווקא הצביע ברגליים ושתה בצמא את הביצועים היפים, שהנגישו בעבורו טקסטים ותכנים של מורשת ומסורת בתבניות שהגישה הקנאית, למרבה הצער, עדיין מתקשה להכיל.

החטא הקולקטיבי שלנו הוא בכך שלרוב איננו טורחים להכיר מספיק את "האחר". אנו חוששים להכיר את אחינו, שחי לידינו בערוגה הסמוכה, שמא יחדל להיות "האחר"; שמא ייפגע משהו במגדיר הזהות שלנו, שמבוסס לא פעם על השונות ועל הבידול מאותו "אחר".

הימים הללו - ימי דין וסליחה ותפילה וכפרה - יהיו מועילים לא רק ליחיד אלא גם לכלל, אם כל אחד ממרכיביו של הכלל הזה יידע שלא ניתן להוציא אל מחוץ למחנה את מי שאינו חושב, פועל ונוהג בדיוק כמוהו. קנאות רודנית, משתלטת וכופה, כמו זו שמנסה להפריד בין "הישראלים" לבין "היהודים", שמובילה לחד־ממדיות וחלילה לפסילה, ל"אנחנו" ו"הם", לפילוג, היא קנאות מזיקה שאיננו יכולים להרשות אותה לעצמנו.

האירוע הלכאורה מקומי בקריית מנחם ראוי לתזכורת ערב ראש השנה, מכיוון שבשני ימי החג הקרובים - בבתי הכנסת ובתפילות "האחרות" בפארקים - יעמדו יחדיו זה לצד זה דתיים וחילוניים וכולם יעברו לפני בורא עולם כ"בני מרון". הם יציגו פנים שונות ורבות לתורה ולאמונה היהודית. הפנים הללו הן המפתח לחברה בריאה, וגם היסוד ליחד, שכה חיוני בעבורנו. ריבוי הפנים דורש מאיתנו להכיר את "האחר", את פניו השונות, ובעיקר דורש מאיתנו להכיל ולקבל - גם אם לא להסכים - שאפשר ומותר גם אחרת.