נגד בית סוהר פרטי

אפשר לבקר במגוון רב של טיעונים את החלטת בג"ץ לבטל חוק של כנסת ישראל - חוק המאפשר להקים בתי סוהר בבעלות פרטית.

אולם טיעון נגדי מפורסם אחד הוא מופרך מעיקרו. אני מתכוון לטיעון כי לבג"ץ אין סמכות לבטל חוק רגיל על אף שהוא סותר זכויות חוקתיות.

ראוי להבין כי כל מי שטוען כי לבג"ץ אין סמכות לפסול חוק של כנסת ישראל - אם על שום המשרה שבה הוא מחזיק או על שום השקפתו המשפטית - טוען בעצם כי בישראל אין חירויות יסוד חוקתיות.

זכות יסוד שאינה נתונה לביקורת שיפוטית אינה זכות יסוד. היא לא יותר מאשר המלצה נחמדה למחוקק שכן זכות יסוד, בהיותה זכות חוקתית, ניצבת מעל לחוקים הרגילים. היא ניצבת בראש הפירמידה של מערכת החוק והיא מוגנת גם מפני המחוקק. המוסד היחיד שיכול להגן עליה הוא בית המשפט העליון.

בתקופת כהונתי כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ה-12, הוטל עלי לנווט את העברת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ובנוסף את חוק יסוד: חופש העיסוק. היו אלה הצעות חוק פרטיות של פרופ' אמנון רובינשטיין. כל ועדת החוקה היתה מאוחדת ברצון להעביר חוקי יסוד אלה כדי לגבש את הפרק של זכויות יסוד האדם כחלק מסדרת חוקי היסוד של ישראל, אשר מהווים למעשה את החוקה הכתובה שלנו.

לכן היה ברור לכל חברי ועדת החוקה שאם הכנסת תוכל לגרוע בחוק רגיל את זכויות היסוד שהוגדרו במפורש בחוקי היסוד, פירוש הדבר הוא שלא נוצרו כלל זכויות יסוד חוקתיות.

אשר על כן, שאלת כוחו של בית המשפט לבטל חוקים רגילים של הכנסת היתה במוקד הדיונים. אנחנו העדפנו את התפיסה האמריקנית. לפי תפיסה זו, הכוח לבטל חוק מוענק לבית המשפט העליון, ולכן אין צורך בהקמת בית משפט מיוחד לחוקה.

כידוע, עקרון הפרדת הרשויות מונח ביסודה של כל דמוקרטיה. הכנסת היא הרשות המחוקקת ומערכת בתי המשפט היא הרשות השופטת. עם זאת, התפיסה הקלאסית הזו לעולם לא מתקיימת באופן אבסולוטי. בתי המשפט מפרשים חוקים ולעיתים אף משנים אותם מכוח פרשנות מופלגת. הכנסת, אם אין היא מאושרת מהחלטות של בתי המשפט, רשאית לחוקק חוקים שישנו החלטות אלה.

אולם כאשר בית המשפט העליון נדרש לבדיקת תקפותם של חוקי הכנסת, הוא עושה זאת בדחילו ורחימו. הוא פועל במסגרת פעולת שפיטה נדירה ומוגבלת, הנובעת מכוח הסמכות שהוענקה לו על פי חוקי היסוד של זכויות האדם. אין זכות יסוד אבסולוטית. כך, למשל, החופש הפיזי של הפרט הוא זכות יסוד, אולם אנו גורעים מזכות זו על מנת לעצור חשודים או על מנת לכלוא עבריינים שהורשעו.

גריעה מזכויות יסוד יכולה להיעשות רק בחוק, רק לתכלית ראויה ורק במידתיות הנחוצה. על בית המשפט העליון לבחון במיטב הכלים המשפטיים העומדים לרשותו אם אכן התקיימו התנאים המצדיקים את שלילת זכויות היסוד של הפרט.

הטיעון הבסיסי אשר מכוחו נפסל חוק בתי הסוהר נעוץ בתפיסת העולם שלפיה יש תפקידים המוטלים על מדינה, תפקידים שאותם היא לא יכולה להעביר לידי עסק פרטי. זוהי המסקנה המרכזית הנובעת מהחלטת בג"ץ. בניגוד לתשתיות, למשל, הגנה על ביטחון המדינה, על דעת כולנו, לא ניתן להעביר לעסק פרטי.

לדעתי, בית המשפט העליון שגה בחלק מן ההנמקות שעליהן נשען בבטלו את חוק הפרטת בתי הסוהר, וחבל. השיקולים הכלכליים של המדינה הם ודאי שיקולים לגיטימיים ולא היתה כל סיבה להמעיט בערכו של חוק בתי הסוהר משום כך. גם הטיעון שמעבירים לידיים פרטיות את שלילת חירותו של הפרט הוא טיעון מופרך. שלילת חירותו של הפרט נעשתה על ידי בתי המשפט עצמם, עם מתן גזר הדין ועל פי הוראות החוק עצמו. אפשר להתדיין בנושא זה, וראוי להרחיב את הדיון הציבורי בנושא, אך אין ספק שזו זכותו של בג"ץ לבטל חוק של הכנסת בהתאם לחוקי היסוד.