עשינו עסק

ישראל דורגה לאחרונה במקום ה-78 בדירוג החופש הכלכלי בעולם לשנת 2009. הידרדרנו. בשנת 2002 ניצבנו במקום ה-48, וגם הוא לא ממש מכובד. בראש הטבלה, אגב, נמצאות מדינות כמו הונג קונג, סינגפור, שווייץ, צ'ילה וארה"ב. בתחתית הרשימה: ונצואלה וזימבבואה.

לפי המדד, במדינת ישראל קשה, יחסית, לעשות עסקים. הרגולציה והפיקוח הממשלתי-פוליטי חונקים, הביורוקרטיה מכשילה, הממשלה גדולה מדי.

המדד בוחן שורה של קריטריונים דוגמת הקושי בביצוע עסקים, עומק הרגולציה החונקת, חופש סחר בינלאומי ועוד. מלאכת הדירוג היא "מדע" מאוד לא מדויק ומתבצעת על ידי גופים שונים, המפרסמים מעת לעת את הטבלאות. לפי הדירוג האחרון, החופש הכלכלי בירדן גבוה יותר (מקום 34) מאצלנו. למעשה, על פי הסקר, מצבנו דומה לזה של מצרים (מקום 79). נו...

כמובן, המדינות שנהנות מחופש כלכלי ברמה הגבוהה ביותר הן גם המדינות המשגשגות בעולם מבחינת רמת החיים של תושביהן. גם העניים במדינה בעלת חופש עסקי נהנים מרמת חיים גבוהה יחסית. בואו נאמר שבהחלט עדיף להיות עני בארה"ב מלהיות עני באנגולה.

ובכל זאת, אני אופטימי. מהיכן נובעת האופטימיות? כי למרות הביורוקרטיה החונקת שלנו; חרף השחיתות; על אף היקפו העצום של סקטור ציבורי (כ-900 אלף עובדים) הגדוש ב"אוכלי חינם" (במשרה חלקית או מלאה); ולצד המיסוי הגבוה ובהתחשב באחוז השתתפות נמוך יחסית של האוכלוסייה בשוק העבודה וברגולציה החונקת כמעט בכל התחומים (תקשורת, רישוי עסקים, קרקעות ובנייה, חקלאות, חינוך ועוד) - הצלחנו להגיע לתוצר שנתי לנפש של כ-28 אלף דולר בשנה. תוצר שאינו רחוק מזה האירופי.

כלומר, תמונת המצב המשתקפת היא שעל אף העול הכבד שהסקטור הציבורי והפקידות הממשלתית בישראל מטילים על צווארנו, הצליחו אנשי העסקים והיזמים הישראלים להביא אותנו, בכישרונם המבורך, לרמת חיים נאה יחסית.

עכשיו שערו בנפשכם מה היה קורה אילו היה מתבסס בישראל משטר שמצליח לבטל את רוב שכבות הביורוקרטיה והרגולציה, לצמצם את סקטור אוכלי החינם, להקטין את המיסוי, להפחית את היקף הקצבאות תומכות הבטלה ואת מדיניות ה"מגיע לי" שלא תמורת עבודה - ובכך לקדם את החופש הכלכלי. אין ספק שבתנאים אלה נהיה למדינה העשירה בעולם, למרות מצבנו הביטחוני. כן, יותר מאירלנד, מסינגפור ומארה"ב.

למעשה, אילו היה מדד בינלאומי ל"פוטנציאל העושר", זה שמתבזבז ואינו מתגשם, ייתכן שישראל היתה זוכה בו במקום הראשון. הצלחה של כישרונות ישראליים במחקר, בתעשייה, בהיי-טק ובעסקים חובקי עולם אחרים אינה בזכות הממסד הממשלתי לדורותיו, אלא למרות מעורבותו המזיקה.

הכשל הוא של כולנו: רוב הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה, כמו רוב הציבור, שבויים באידיאולוגיה שגויה ביחס לתפקיד המדינה (הממסד הפוליטי) בחיי האזרח. הם עדיין חושבים במושגים של העברת כספים מאזרח לאזרח, "חיסול" העוני, "צמצום" פערים, מתן מענקים וקצבאות, פיקוח, הגבלת פעילויות ברישיונות, היתרים, זיכיונות ורגולציה, "עידוד" תעשייה ומחקר, "המרצת" יצוא וחקלאות; הם מאמינים כי חשוב שהמדינה תהיה בעלת הבית של 93 אחוזים מקרקעות המדינה, ועוד ועוד.

מעורבות היתר של הממשלה מצריכה מיסוי גבוה וגם העסקה של פקידות ממשלתית ענפה. אותה השקפה מכתיבה את הרגולציה והביורוקרטיה. בתנאים אלה, שחיתות ציבורית היא בלתי נמנעת מסיבה פשוטה: בכוחו של הפקיד הממשלתי לקבוע את עתידו הכלכלי של האזרח התלוי בו.

לכן התנאי המוקדם למיצוי הפוטנציאל הישראלי טמון בהכרה בכך שמעורבות הממסד הפוליטי בכלכלה ובחברה מביאה בדיוק לתוצאות ההפוכות מה"יעדים" המוצהרים.

הכותב הוא בעל האתר הכלכלי "קו ישר"