ישראלי מאוכזב

כמי שבחייו המקצועיים סיקר ספורט ופוליטיקה במשך שנים, ברור לי שהכישלון של נבחרת ישראל אינו נובע רק מחולשה ספורטיבית. הכישלון נובע בראש ובראשונה מהיעדר מוטיבציה, רצון עז לנצח ואמונה ביכולת. כישלונו הגדול ביותר של דרור קשטן הוא חוסר יכולתו להחדיר בחניכיו התלהבות, גאוות יחידה ונכונות להילחם בדבקות למען השגת המטרה.

לא מקובלת עלי גישתם של פרשני הספורט שהזדרזו למחרת המשחק לכנות את שחקני הנבחרת "שחקנים כושלים" או "אוסף של מתחזים בינוניים מינוס". אמנם כבר אינני פרשן ספורט (הייתי פעם, בשנות ה-70 הרחוקות) אבל הכדורגלנים שלנו אינם פחות כישרוניים מאלו של אנגליה, גרמניה, איטליה והולנד. הבעיה היא שאף מאמן - מאז עמנואל שפר, שהיה היחיד שהצעיד את הנבחרת למונדיאל במקסיקו 1970 - איננו מצליח לשפר באופן ממשי את הכושר הגופני של השחקנים, ולחזק את המוטיבציה שלהם ואת הרצון לנצח.

מיד לאחר המשחק אמר קשטן כי "הנבחרת שיחקה גרוע, היכולת שלהם היתה ירודה". איש לא טרח לשאול אותו: מדוע שחקנים שמככבים בחו"ל נחלשים בארץ? מדוע כשהם לובשים את מדי הנבחרת ומשחקים מול קהל אוהד הם מפגינים יכולת ירודה כל כך? אולי משום שהם אינם רגילים לשחק זה עם זה? אולי משום שלא היה מי שידרבן וידחף אותם, כמו בקבוצותיהם-

חייבים לומר את האמת: השחקנים שהעפילו למונדיאל לפני 40 שנה לא היו כישרוניים יותר מבניון, סהר וגל אלברמן, ועוד זכורה לי יכולתם של מרדכי שפיגלר, גיורא שפיגל, שייע פייגנבוים, דוד פרימו וחבריהם. ההבדל בינם לבין הנבחרת של 2009 טמון בכך שהם הוכנו כראוי לקראת המשחקים במקסיקו. הם קיימו משחקי אימון והכנה רבים, היתה ביניהם שפה משותפת על המגרש והיה את שפר שהחזיק את השחקנים קצר, שמר על דיסטנס, לא התחבר עימם וידע להפיק מכל שחקן את המירב.

בעשרות השנים שלאחר מקסיקו היו לנו כדורגלנים כישרוניים מאוד (אלי אוחנה, אורי מלמיליאן, ראובן עטר, אייל ברקוביץ', אבי כהן, חיים רביבו, אבי נמני, רוני רוזנטל ואחרים), חלקם גם זכו להצלחות רבות בחו"ל, אבל גם בתקופתם לא הצליחה ישראל להעפיל למשחקי המונדיאל בשל אותן סיבות עצמן: היעדר מוטיבציה מספקת, חוסר אמונה ביכולתם וכושר גופני לקוי.

אין לי ספק שיש גם סיבה פסיכולוגית לכישלונות החוזרים ונשנים. עובדה שהנבחרת כשלה תמיד במשחקים מכריעים וקובעים, גם נגד נבחרות שאינן טובות מאיתנו. זכורים לי ההפסדים מול נבחרת אוסטרליה ("ככה לא בונים חומה"), מול קפריסין ומול מדינות אחרות שאינן נחשבות למעצמות כדורגל. כך קרה גם במוצ"ש מול לטביה, שאינה נבחרת גדולה ואשר שחקניה הגיעו לאיצטדיון רמת גן עם פיק ברכיים מתוך תקווה רק לא להפסיד. אבל נבחרת ישראל איפשרה להם לקחת את כל הקופה.

כמו בתחום הפוליטי, גם בספורט הישראלי האנשים האחראים לכישלון אינם חשים צורך להסיק מסקנות ולהתפטר מתפקידם לאחר שכשלו במשימה. המאמן, קשטן, ועוזרו, סיני, חייבים להבין שהכישלון איננו יתום. הרי מישהו אחראי לכך שגם כשההגרלה זימנה לישראל בית קל יחסית הנבחרת כשלה. כשקשטן מכריז שיש לו חוזה עד 2010 הוא בעצם אומר כי אינו מודה באחריותו לכישלון. כדאי שיו"ר ההתאחדות לכדורגל יבהיר לו שהוא חייב ללכת, ומיד. לא בתום החוזה. זה אולי לא יפתור מיד את הבעיות של הנבחרת, אבל התפטרות תהווה צעד ראשון בבניית תשתית חדשה לנבחרת ישראל. כדי לחזק את המוטיביציה והאחריות של השחקנים ראוי לפחות לתת דוגמה אישית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו