אפליית העולים מאתיופיה במוסדות החינוך הדתיים בפתח תקווה היא המשך רציף ותוצאה של חטא עמוק הרבה יותר, חטא שקדם למקרה שלפנינו בכמה עשרות שנים. הפשרה שאולי תושג עקב לחץ משרד החינוך לא תקהה את בעיית החטא הקדמון, חטא ההיפרדות של הציבור הדתי מהעם. אם תרצו, ההתנתקות של הציבור הדתי מהציבור הכללי ובהמשך אף מהמסורתי. הציבור הכללי למד להכיר בימים האחרונים כי מלבד החינוך הממלכתי-דתי יש בפתח תקווה מוסדות חינוך דתיים נוספים - לא חרדיים: "דרכי נועם", "למרחב" ו"דעת מבינים". כולם מתהדרים בקו תורני לעילא ובחינוך למידות טובות, אבל בעצם שורש היותם הוא עירוב של דעות קדומות, חינוך לקוי בבית וגזענות מתועבת. לפני כמה עשרות שנים למד הציבור הדתי רק בחינוך הממ"ד, ולצידו ישבו על ספסל הלימודים גם תלמידים מבתים מסורתיים שאולי לא שמרו שבת בדיוק לפי הכללים, אבל הוריהם ביקשו להקנות להם חינוך יהודי מורחב. יתרה מזו, ההורים האלה, מזרחיים על פי רוב, הקפידו על כשרות, נהגו להדליק נרות, לפקוד את בית הכנסת בשבת, לקדש על היין ולברך על החלה; נשותיהם אף שמרו על דיני הטהרה. אבל במקביל למנהגים הדתיים, היה אורח החיים בבית חילוני: לאחר הקידוש הדליקו טלוויזיה, ובשבת בבוקר הלכו לים או למשחק של הפועל. בראשית שנות ה-90, עם בוא גל העלייה הגדול, החלה הגירה מאסיבית של הציבור הדתי אל הפריפריה של הערים. ההורים הדתיים הגיעו לבתי הספר הממ"ד בשכונות ושינו אותם בצלמם. אל מול אוכלוסייה שלא ידעה להתנגד, סולקו אחד לאחד התלמידים המסורתיים ונשלחו אחר כבוד לבתי הספר הממלכתיים החילוניים מחשש שמא יקלקלו את התלמידים הדתיים. במקביל לתהליך הזה הוקם עוד בשנות ה-80 בית הספר הפרטי "דרכי נועם". רצונם של המייסדים היה לתת חינוך תורני רחב יותר ממה שהוקנה בממ"ד, אבל מהר מאוד, עם התבססות בית הספר, הפך העניין הדתי לתירוץ חיצוני בלבד, בעוד מה שהדריך את עיקר הפונים היה המעמד הסוציו-אקונומי של החברים לכיתה, או במילים אחרות: המוצא האתני של התלמידים. על פי רוב, האוכלוסייה שפקדה את בתי הספר הללו היתה ממוצא מערבי (מה שמכונה בעגה הישראלית "אשכנזי"). העובדה המדהימה שבפתח תקווה יש שלושה בתי ספר פרטיים שונים נובעת ממידת הסגרגציה הנדרשת; כלומר אם ב"דרכי נועם" החלו להסתנן מזרחיים מבוססים יותר (או תורניים פחות לטעם כמה מן ההורים), הוקם בית הספר "למרחב" וראו זה פלא - גם אליו הסתננו גורמים לא רצויים ואז הוקם בית הספר השלישי "דעת מבינים". שוב, הסיבה ההצהרתית למחלוקת ולהיפרדות היתה כמובן הרצון בחינוך דתי יותר. ואכן, בתי הספר הללו התחרו ביניהם על מידת הדתיות ויראת השמים, אבל השפעתם הרעה חילחלה גם אל בתי הספר הממ"ד, שכן אף הורה לא רצה שילדיו יתויגו כשווים פחות מבחינה דתית וחברתית. מכאן סילוק המסורתיים מהממ"דים, והכינויים "תורני" שנוספו אף להם. בשכונת ילדותי אף הגדילו לעשות ההורים שזה מקרוב באו, וביקשו להקים סניף נפרד של תנועת הנוער בני עקיבא - אחד לשחורים ואחד ללבנים. משמזימתם לא יצאה אל הפועל הוקם סניף של תנועת הנוער עזרא, 150 מטר מהסניף הישן של בני עקיבא, לתפארת הבושה ולקידוש שם הגזענות. כעת אפשר להבין את ההתנהלות הנוכחית עם עולי אתיופיה. זה פריה הרע של הגזענות כלפי המזרחיים בעשורים הקודמים. כי מה הפחד מהמגע עם תלמידים אחרים, חלשים יותר, דתיים פחות? הכרתי לא מעט משפחות דתיות ששלחו את ילדיהן לבתי הספר הפרטיים, ואני מעיד שלא נתקלתי בדתיות יתר או במעלות חינוכיות מיוחדות בקרב הילדים הללו. כן הבחנתי אצל ההורים בגזענות סמויה, בפחד מפני האחר, ברצון שבית הספר יפתור את הבעיות החינוכיות שאינן נפתרות בבית ואשר על כן יש לדאוג למרחב חינוכי סטרילי ככל האפשר. כאמור, בלי קשר לפשרה שאולי תושג, בתי הספר שסירבו לקלוט אתיופים הם חרפה למדינת ישראל.
