אסור להירתע: להשאיר את גלאי המתכות בהר

המחלוקת הגלויה בין השב"כ למשטרה, באשר להמשך הצבת גלאי המתכות, משדרת הססנות לא בריאה כלפי אויבינו. לאחר שהוצבו הגלאים בכניסה להר, אין דרך חזרה, אלא רק חרפה והשפלה. ערביי הארץ יפרשו את חזרתה של ישראל מהצבת הגלאים, כחולשה, ויתחזקו בדעתם שהיהודים מבינים רק כוח. זאת גם עמדת משטרת ישראל. ההערכה לעמדת המשטרה מתגברת, ביודענו שהשוטרים יהיו הראשונים לשאת בנטל הביטחון, במקרה של מהומות בירושלים. ריבונות דורשת מחיר. דברים שהביא כתבנו המדיני, שלמה צזנה, מפי ראש הממשלה, מלמדים שזו כנראה גם עמדתו.

ישראל אמורה להיות הריבון בהר הבית. הריבונות הזאת כורסמה עד לאבסורד, שכן זה המקום היחיד שילד יהודי לא יכול לומר בו "שמע ישראל" מבלי שיגורש מן ההר. כבר חמישים שנה אנחנו מהלכים על ביצים, רק לא לעורר שדים מרבצם. ערביי האזור מפרשים את רצון היהודים להתפלל בהר כהמשך ישיר לחיבת ציון בכל הדורות, שמכוחה נולדה הציונות. גם יהודים חילונים מבינים שההתנגדות המבישה של המוסלמים לתפילת יהודים במקום מקדשם היא ראש החץ להתנגדותם לשיבת היהודים לציון.

"יהודים, זכרו את ח'ייבַּר. צבא מוחמד חוזר שוב להביס אתכם" - שרו אתמול פה ושם בארץ ישראל. ח'ייבר היה שבט יהודי בחצי האי ערב בתקופת מוחמד. ליהודים היה הסכם הגנה עם שבט קורייש שהתנגד לאמונתו החדשה של מוחמד. לאחר שמוחמד חתם על הסכם אי לוחמה עם קורייש, התבטל הסכם ההגנה, והוא פנה להשלים את מלאכת סילוק היהודים מחצי האי ערב. חיילי מוחמד תקפו את החקלאים היהודים שיצאו בבוקר לשדותיהם. היהודים נשאו מעדרים וסלים, והמוסלמים – חרבות.

תנאי הכניעה שהוטלו על היהודים - העברת הבעלות על הקרקע למוסלמים והטלת מס של חמישים אחוז מיבולם - היו לתקדים בפסיקה האסלאמית. כך נוצר מעמד הד'ימי – בני החסות הכנועים תחת יד המוסלמים. ההיסטוריון מרטין גילברט כותב שח'ייבר מסמלת תחילתה של אפליה מוסדרת בת מאות שנים, גם "על מנת לבזות ולהשפיל אותו (את הד'ימי), כך שהאסלאם ועַם האסלאם יתעלו, וגזע הכופרים יושפל לרמה נמוכה", כדברי חליף מצרים בראשית המאה ה־12, אל אמיר. אם תרצו, אפרטהייד. זה עומק קריאת המסיתים והסיבה להתנגדותם לכל שינוי בהר, אפילו אם גלאי המתכות אמורים להגן גם עליהם, התנגדותם לריבונות יהודית על הארץ כולה.

אה, אבל הערבים מבטיחים יום זעם ומהומות ושלל איומים שהתמחו בהם במאת השנים האחרונה ומפחידים חלקים מסוימים בתוכנו. אסור להירתע. זה צריך להפחיד בעיקר אותם. אנחנו נמצאים בתקופת "בין המֵצָרים", בין י"ז בתמוז לתשעה באב. זיכרון חורבן ירושלים והתפילה לבניינה מחדש, שמרו את התקווה בת שנות אלפיים לשוב לציון. היו תקופות שבהן יכלו אויבינו לשחוט בנו כרצונם. הימים האלה חלפו, תודה לאל. שוטרי ישראל וחיילינו אינם נושאים מעדרים. הרוצה לזעום, יבוא ויוזעם.