ירדן וישראל: הערכה מחודשת

כאשר אבי סבו של מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה, שעל על שמו הוא נקרא, נרצח ביולי 1951, באותו מקום ממש שבו נרצחו שני שוטרים ביום שישי האחרון, הנהיג רה"מ הירדני תאופיק אבו אל־הודא משטר חירום בכל ירושלים המזרחית, לרבות באתרי התפילה, ונהג בתושבי העיר הסוררים ביד ברזל. אם היו ציפיות כלשהן במשבר הר הבית הנוכחי שעבדאללה ייקח לתשומת לבו - ולו מבחינה הומאנית - שברחבת הר הבית שאותה הוא דרש "לפתוח במהירות" טרם יבש דמם של הנרצחים האיל סתאי וכמיל שנאן ז"ל וטרם הופקו כל המשמעויות הביטחוניות, גם הן נכזבו. במקום זאת דחק בישראל "לפתוח! לפתוח!" ואנו כרגיל נענינו לדרישותיו. מדוע? כי ירדן היא נכס אסטרטגי. 

כל פרח דיפלומטיה יודע לדקלם את המנטרה שהסכמי שלום הם נכס אסטרטגי. האומנם? כיצד נמדדת יעילות נכס זה? אם זהו אכן הסכם המושתת על אינטרסים, היכן מתבטא הרווח שמפיקה ממנו ישראל? האם אין סכנה שבעת משבר יכזיב ה"נכס" ויוריד לטמיון שנים של השקעה בו? 

ממלכת ירדן מצויה בהסכם שלום עם ישראל מאז 1994 אבל עוד שנים ארוכות קודם לכן, בתקופתו של האמיר עבדאללה, נוצרו קשרים פוליטיים בין אמירות עבר הירדן לבין "הישות הציונית". ישראל, זו "שבדרך" וזו שקמה ב־1948, הסכימה לראות בעבדאללה בעל ברית, אבל בהזדמנות הראשונה שבה היה על האמיר ההאשמי להוכיח את דבקותו בהסכם, הוא נפגש עם גולדה מאיר ואמר לה: "מצטער, אני עומד להפר את ההסכם ולהצטרף למדינות ערב במלחמתן נגדכם".

גם נכדו המלך חוסיין, שבמהלך שנות ה־60 קיים עם ישראל קשרים סמויים די אינטנסיביים - מה שנודע בשם "ערוץ הקצינים" - טען כי הוא דוגל בדו־קיום של מעשים. תוך הפניית עורף בלתי צפויה החל חוסיין במלחמת ששת הימים, בהוראת נשיא מצרים נאצר, להפגיז את ירושלים. לא זו אף זו, פקודות המבצע שלו כמפקד העליון של הממלכה היו חריפות בתוכנן אף משל הסורים, בדורשו מקציניו שלא לקחת שבויים יהודים.

ישראל לא נטרה לו על כך. נהפוך הוא, במשבר "ספטמבר השחור" 70', כאשר סוריה ועיראק רצו ללמד את הסורר מעמאן שיעור בסולידריות ערבית על שהשמיד כמחצית מאנשי אש"ף, פנתה ארה"ב לישראל וביקשה, לא פחות, "הילחמו עבור המלך". היוזמה האמריקנית והסירוב הישראלי הביאו בסופו של דבר רק להצבת כוח שריון ישראלי ("מבצע גחלת"). בתיווך אמריקני, נוצרה ברית אסטרטגית ישראלית־ירדנית לא כתובה, הנמשכת למעשה עד היום. הסכם השלום שנחתם בערבה בין רבין לחוסיין היה רק אשרור של ברית זו. ואגב, ישראל התחייבה גם להעניק לירדנים מדי שנה 50 מיליון מ"ק מים ממקורותיה. 

רבים תוהים, ובצדק, היכן חלקה של ירדן בברית הזאת? מה אמורה ירדן לעשות במערכת יחסים סבוכה זו? שהרי להסכם זה אין כמעט פירות שלום: מעבר ליחסים הדיפלומטיים, שגם הם מתמצים במוצב ישראלי מסוגר בעמאן, לא קיימת

כמעט תיירות ישראלית, למעט נסיעות ספורדיות לפטרה ולעקבה, וקשרי המסחר והאקדמיה דלים למדי. 

"ירדן אמורה, בעצם, רק להיות ירדן", נוהגים דיפלומטים ששירתו בעמאן לומר. אין לממלכה הזאת שום מחויבות. "צריך להבין את המלך", הם מסבירים, "יש לו אופוזיציה אסלאמית קשוחה המאיימת תדיר על משטרו וכן מונעת כל ניסיון נורמליזציה עם ישראל". כדי לממש את הסטטוס קוו הפנימי עם מנהיגי התנועה האסלאמית בממלכה, הוא חייב להשליך מדי פעם את "ראשה של ישראל" לעבר ההמון הזועם. כך היה בפרשת חאלד משעל ב־96' וכך היה בעוד משברים שהתרחשו באזורנו. ייתכן שהגיעה העת להערכה מחדש של יעילותו של הנכס האסטרטגי ששמו ממלכת ירדן.

הכותב הוא מרצה בחטיבה ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית גליל מערבי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו