רוח רעה נושבת מוושינגטון. פתע פתאום העלתה תת שרת החוץ רוז גוטמולר מהאוב את התביעה האמריקנית שישראל תחתום על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. זו עמדה אמריקנית שגרתית, אבל היא כמעט ולא נשמעה מאז סיכמה גולדה מאיר עם ממשלו של ריצ'רד ניקסון ב-1969 שארה"ב לא תחטט במתרחש בכור הגרעיני בדימונה (אם כי מדי פעם חזרה עמדה זו כמצוות אנשים מלומדה). להתבטאות האמריקנית הנוכחית בעניין הגרעין יש משמעות בעייתית משום שהיא משופצת בניסוחים חדשים ומדאיגים, כפי שבאה לביטוי בנאומיהם של נציגי הממשל בוועידת איפא"ק השבוע, בהם ג'ו ביידן ורם עמנואל; וכחלק מהמגעים עם איראן וסוריה ואפילו בקשת הממשל מהקונגרס לרכך את עמדת ארה"ב לאפשרות שחמאס ישתתף בתהליך המדיני. נכון שהנשיא ברק אובאמה נשא נאום רווי חזון על עולם נטול נשק גרעיני. נכון שגוטמולר הזכירה כי גם הודו ופקיסטן מתבקשות להצטרף לחתימה על האמנה נגד נשק גרעיני. זו אותה אמנה שטיבה מפוקפק כפי שעולה מהתנהגותן של שתי מדינות החתומות עליה - איראן וצפון קוריאה. אך כאשר התביעה מוצגת לישראל, אשר בניגוד להודו ולפקיסטן לא "הוציאה מהארון" את יכולתה הגרעינית, זה הבהוב צהוב שמא הנושא יידרדר למחלוקת קשה עם ארה"ב. הממשלה מגלה בימים האחרונים פתיחות ניסוחית כלפי יוזמות מדיניות שחלקן אינן לרוחה של ישראל. אסור שנכונות זו תחול גם על העמימות המדינית המאפיינת את מדיניות הגרעין הישראלית זה עשרות בשנים. הכור הגרעיני בדימונה נתון כבר זמן רב למתקפה מדינית מגוונת. אנשי איכות הסביבה, נציגי הציבור הערבי בישראל, אקדמאים במערב, מצרים וכמובן איראן, שתעלה את הסוגיה בדיאלוג שלה עם ארה"ב שייפתח בקרוב. אסור להיגרר לכך. אסור לפתוח אפילו צוהר לדיון. ראוי לזכור את הלקח של אמנון ממגנצה, שפעם אחת ויחידה ניאות לדון במה שאסור ליהודי לדון בו.
