אל תדברו על "שסע"

מזרחיותם של עמיר פרץ ואבי גבאי לא מעידה על מהפכה סוציו־פוליטית • בעבר, מצביעים פוטנציאליים - שבנסיבות אחרות היו מצביעים עבודה - עזבו אותה ביום הבחירות • ואף מילה על שינוי האליטות

1 שום "חילופי אליטות" לא אירעו בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה. העובדה שהיו שהדביקו כותרת כזאת אינה מלמדת הרבה. ירד יצחק הרצוג ועלו עמיר פרץ ואבי גבאי. זאת מסורת במפלגה שפעם היתה לה מדינה, לכלות את ראשיה חדשים לבקרים. הנה היחס הנכון: קצת יותר מ־10,000 חברי מפלגה הצביעו לטובת פרץ, ולגבאי כ־8,400. כמה מהמצביעים הללו משקפים דרישה לשינוי אמיתי ולא מייצגים מחויבות למועמד שפקד אותם? 

אה, מדובר במועמדים מזרחים. אבל כבר עמדו בראש העבודה מועמדים שנולדו בעיראק ובמרוקו. אין לזה קשר הכרחי עם "מהפכה" סוציו־פוליטית. בעבר, מצביעים פוטנציאליים לא מעטים - שבנסיבות אחרות היו מצביעים עבודה - עזבו אותה ביום הבחירות. אפשר שחשבו שהמועמד אינו ראוי מסיבות ענייניות, ואפשר שלא ראו בו חלק מהשבט. המבחן יתקיים אפוא ביום הבחירות: האם ה"אליטה" (ישראל ה"ראשונה") תסכים להציב בראשה איש שאינו בשר מבשרה, אלא משתייך מבחינה סוציו־היסטורית ל"ישראל השנייה". 

סוד הפרדוכס: עמיר פרץ בנה לעצמו תדמית של מנהיג פועלים אותנטי. מבחינה זאת הוא מתאים לתשתית הרעיונית ההיסטורית של העבודה כמפלגת פועלים; אבל הוא רחוק מהחתך הסוציו־אקונומי המאפיין את השמאל. אבי גבאי לעומתו, רחוק מהדימוי הפועלי, והתשתית האידיאולוגית שלו אינה ידועה. במשרותיו הקודמות עשה הון רב, ולכן מתאים לחתך הסוציו־אקונומי של בוחרי העבודה. שניהם מעלים את ראש הממשלה בנימין נתניהו על ראש שמחתם ומבטיחים גדולות ונצורות ביחס להפלת הממשלה. לשם כך יידרש תוכן ולא רק סמלים שאינם אומרים הרבה. 

2 אהוד ברק הביע תמיכה בגבאי על פני פרץ, ואמר: "נכון, גבאי לא היה איתי ועם אריק בנגמ"ש בחציית התעלה, הוא גם לא ראה את הבריטים בירושלים כשאמא לקחה אותו לטיול; הוא רק לקח אותה לקלפי להצביע לראשונה בחייה עבודה. הוא ייקח לשם עוד רבים־רבים". אין פה אמירה על מנהיגות או תפיסה אידיאולוגית מיוחדת שגבאי אוחז בה ולכן ברק מציע לבחור בו; חלילה, קריאה של דברי ברק מלמדת שאמנם גבאי "אינו ראוי" להנהיג מפני שהוא נעדר הילה ביטחונית ולא עמד על ערש לידת המדינה, אבל הוא ראוי בהחלט לשמש כלי לשינוע מצביעים מהליכוד לעבודה.

כיצד יעשה זאת גבאי, אליבא דברק? כפי שהביא לראשונה את אמו לקלפי. אדרבה, אפשר ללמוד מזה ההפך. האם ברק מצפה שאמו של גבאי תתכחש לבנה ולא תצביע עבורו לראשות המפלגה? זה לא מבטיח שבהכרח כך תעשה בהצבעתה לכנסת. 

אז למה התכוון ברק בדבריו שגבאי "ייקח לשם (לקלפי) עוד רבים" להצביע עבודה? אם לא באמצעות אידיאולוגיה חדשנית, תוכניות פורצות דרך, ביוגרפיה צבאית ומדינית רבת השראה או כריזמה יוצאת דופן - אין מנוס אלא להבין שגבאי "ייקח אנשים" להצביע עבודה בגלל מוצאו - נאמנות משפחתית שוות ערך לנאמנות שבטית וח'מולתית. רבים בשמאל חושבים שאם רק תימצא המסכה המתאימה להסוות מועמדיהם, יצליחו "לקחת" המון מצביעים לקלפי. 

3 המחשבה שהמזרחים יצביעו עבור מועמד בגלל שיוכו העדתי אינה מעליבה אלא את הסבורים כך. בעיקר מעידה המחשבה הזאת על עליבות אינטלקטואלית המחוברת לאופן התייחסות ידוע בחלקים מסוימים בשמאל: ההמונים (במיוחד המזרחים, ש"המוניות" היא "שם נרדף" לאורחם ורבעם) הם מסה חסרת זהות וצורה, ובוודאי חסרת אידיאולוגיה או יכולת שיפוט עצמאית. הם זקוקים בעיקר למחוות רגשיות כדי להעביר אותם לצידנו. 

סיפרתי בעבר על זיכרון מכונן מסיום הבחירות ב־1988. לאחר היוודע ניצחון הליכוד בראשות יצחק שמיר, ראיינה שלי יחימוביץ' ברשת ב' אחד מראשי ערי הדרום (אז: "עיירות פיתוח"). היא תהתה מדוע לאחר השקעה רבה כל כך בפיתוח, בחינוך ובכלכלה שהשקיעה ממשלת העבודה בהם, הם מתעקשים להצביע ליכוד. בתגובה, ענה המרואיין בערך: "יש לנו השקפת עולם!" 

אכן, בתהליך קליטת המזרחים בארץ אירעו עוולות, ובמקומות מסוימים עדיין מתקיימת אפליה; אבל המחשבה שאנשים יצביעו למועמד רק כי הוא משתייך לתפוצה כלשהי, מצמצמת את ה"אני" שלהם ואינה מביאה בחשבון שיקולים נוספים בהעדפותיהם הפוליטיות: למשל, העניין התרבותי־דתי. רוב הציבור המזרחי הוא מסורתי או מתייחס בחיוב למסורת הדתית. מנחם בגין לא קנה את אהדת בוחריו רק כי "רכב" על רגשות הקיפוח האנטי־ממסדיים. לא. היתה לו ולהם תשתית תרבותית משותפת של אמונה ומסורת.

כל אימת שבגין הפגין פרקטיקה דתית (אפילו ה"בעזרת השם" שלו), היה אפשר להבחין שאינו מנוכר אלא הדברים אמיתיים אצלו. 

4 עם היוודע תוצאות הבחירות המקדימות, כתבה עיתונאית ידועה: "גבאי מול פרץ. קל ליפול למלכודת ולומר, שבראש העבודה מתמודדים שניים ממוצא מרוקאי. זה לא ראוי ולא הגון כלפי השניים. הם הרבה יותר מזה". רק מי שבדמיונו ממליך מלכים, יכול לפרוש את חסותו המגוננת על השניים שאתרע מזלם להיות "ממוצא מרוקאי", ולכן היא מודיעה שזה "לא ראוי ולא הגון" כי "הם הרבה יותר מזה".

ואני תוהה, מהו ה"זה" שהם יותר ממנו? הנה, בעצם כתיבת הדברים היא נפלה למלכודת שהזהירה מפניה. 

הנחת היסוד של השיח הזה היא שהסיפור החשוב אצלנו הוא העימות מזרחים־אשכנזים. ההנחה הזאת מעיילת פיל תרבותי, היסטורי ורעיוני רחב ממדים לקוף מחט עדתית צרה, היישר ממעבדות מדעי החברה והארגונים ה"מהפכניים". ככלל, הניסיון להסביר את החברה הישראלית באמצעות "שסעים" מגונה בעיניי ומשקף עמדה מתנשאת של משקיפים יודעי־כל המספרים השכם והערב כמה אנחנו "מקוטבים" ומלאי מחלוקות להחריד. 

האם היה בהיסטוריה שלנו רגע שבו לא היינו מקוטבים ומלאי מחלוקות? האם שרר אי פעם קונצנזוס של דעה אחת סביב משהו? כל הטקסטים העבריים והיהודיים מלאים תזות ואנטיתזות, מחלוקות ופולמוסים חריפים. הוויכוחים נותרו בתחום המילים, בעוד בחיים רב המשותף על המפריד. נתבונן סביבנו: ה"שסע" הדתי־חילוני אינו נורא כפי הצגתו. החברה הישראלית מסורתית ברובה - במינונים שונים אמנם, אבל מתייחסת בחיוב לרעיון המסורת הדתית (לכן אין ערך רב לאזהרות מפני "הדתה"). "חילופי אליטות", על פי רוב, אינם עניין לאירוע אחד, אלא לתהליך. סבלנות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו