פסח, והמצב הוא מצה ברייט אחד גדול; זה לצד זה, בצפיפות, מטוגנים במלח "איפה אתה עושה את החג-", "אבא, אתה כבר 20 שנה חייב לי אופניים מהאפיקומן", "אני לא חייבת הסברים למה אני אוהבת להיות לבד בבית בחג" ו"נו, בוא נסיים את ההגדה כבר". פסח מתקשר למושג "בית אבא". רק אצלנו. לא שמעתי משהו כזה בשפה אחרת. וכיאה לכך - הבנאדם חוזר אל מקורותיו. לאו דווקא מקורותיו הדתיים אלא ריחות הבית, הזיכרונות, המוסיקה של המילים, השולחן של סדר הפסח. משפחה. ואצל אף משפחה אף פעם לא מתחילים בזמן (יש כזה דבר, זמן של ארוחת פסח-); כיסא אליהו הנביא משול לדברים שחסרים בלב; הלוואי ומישהו שמתגעגעים אליו היה פה. הברכות מועברות בקצב מסחרר: חלקן כדי להגיע לאוכל, חלקן כתובות בארמית ומכיוון שאתה לא מבין אותן אתה חושב שצריך לקרוא אותן מהר. אתה מוזג עוד יין. יש לי מה להגיד על אנשים שלא אוהבים לבוא לארוחות המשפחתיות של פסח וראש השנה. תאמינו לי שאני האחרון שיבקר אנשים שרוצים את הלבד שלהם (הי, אפילו לעצמי אני לא מראה את הטקסטים שלי לפני שיגורם), אבל עדיין - התהדרות בפוביה נגד ארוחות חג משפחתיות היא רק לאנשים שאין להם תשובות, או יותר נכון לכאלה שחושבים שצריך לענות על כל דבר. פסח משפחתי על שום מה? על שום חזרה לעבר בשביל ללמוד על העתיד. אני לא מדבר על פסוקי הגדה בומבסטיים, אני מדבר על ריאקציה שאני מאמין בה. המדיום הוא המסר, קרי השולחן המשפחתי ייתן לך עוד דקה עם סבתא, עם דודה מנג'סת שבסך הכל אוהבת אותך, עם אוכל שלא תמצא במקום אחר, עם שולחן ארוך שמחפה על כך שרק סבא נותר בקצה, ממשיך לקרוא, ובצד השני, עם ילדים חדשים שבאו לעולם. ועל שום ביטול הבהלה לבצק. לא יקרה כלום אם תעבור כמה ימים בלי בצק, כמו שלא יקרה כלום אם תפסיד כמה שעות בלי טלוויזיה ביום כיפור. דווקא עכשיו בא לך קישלובסקי? ובהתאם לכך - האם אתה כל כך רוצה פיתות מיפו בפסח או שאתה חושק בהן רק בגלל שיש לך את האפשרות הזאת? אז כן. צריך ללבוש מכנסיים מבד, חולצה לבנה מכופתרת, להגיע עם תשובות לשאלות שאתה כבר מכיר, לשמוע את אותן בדיחות ולקרוא את אותה הגדה שלא משתנה (איך זה ייתכן-). ותהיה המולה, ותמיד תעלה המחשבה שאם החברים שלך היו איתך בשולחן הפסח של המשפחה זה היה הופך לסידרה אמריקנית שבה מישהו אומר למישהו אחר "בוא תעזור לי לשטוף את הכלים" רק בשביל להגיד לו שהוא עושה לו פדיחות. חג החירות האישי עובר דרך המכלול המשפחתי. אינדיוודואליים אמיתיים לא צריכים לברוח מארוחות חג. הם מוצאים את דרכם הייחודית דרך הפרספקטיבה המשפחתית השונה. חג שמח.
