המכביה: זה לא רק ספורט

ברית המועצות, שבה גדלתי, נפוצו סטראוטיפים אנטישמיים לרוב. אחד הפוגעניים שבהם תיאר את היהודים כחלשים, ולכן ככאלה שמותר ומוצדק לפגוע בהם. יש לומר כי חלק גדול מהיהודים תאמו את התדמית. יהודים אחרים דווקא עשו ככל יכולתם כדי לנער אותה: שלחו את ילדיהם לחוגי ספורט (ולא רק לשחמט) ועודדו אותם להתחזק ולעמוד בראש מורם מול כל מתנכל.

המצב הזה לא היה ייחודי לברית המועצות של שלהי המאה העשרים. מאה שנה מוקדם יותר, בנאומו בקונגרס הציוני השני, השמיע מקס נורדאו, שותפו של הרצל ואחד מאבות הציונות, קריאה נועזת להחייאה של "יהדות השרירים". גם אז יהודים נתפסו כחלשים, בגוף ובנפש, והתנועה הציונית הצעירה ראתה קשר בין השיקום הפיזי של היהדות לבין השיקום המדיני. הסיסמה של נורדאו נפלה על אוזניים קשובות. שמו של יוסף יקותיאלי, הוגה רעיון המכביה ומגשימו, אמנם לא ידוע ברבים, אך מפעל חייו קרם עור וגידים והפך להצלחה מוכחת. רעיון "האולימפיאדה היהודית" כבש לבבות וסייע להביא נוער יהודי בעשרות מדינות אל העשייה הציונית.

במהלך השנים חזון "יהדות השרירים" בא לידי ביטוי קודם כל בצבאיות יהודית. הצלחת עם ישראל להגן על מדינתו הפריכה את הדימוי של היהודי הרופס והחלש. אך גם הישגים ספורטיביים של יהודים ברחבי תבל סייעו בניפוץ תדמית מעליבה. אפשר להתווכח על החשיבות הספורטיבית של המכביה, אבל אין ספק באשר למשמעויות האחרות של המפעל הזה. ראשית, מדובר, ככל הנראה, בהתכנסות היהודית הגדולה ביותר, שבאה לבטא אמת פשוטה: אנחנו עם אחד. תובנה זו אולי נשמעת מובנת מאליה לישראלים רבים, אלא שבעולם לא חסרים קולות שמנסים לערער עליה. מי שניסו לאחרונה להבאיש את ריחה של המכביה ולהדביק לה תווית שקרית של "אירוע גזעני" סובלים - סובלים מאוד - כשרואים את האחדות היהודית הזאת.

ועוד מסקנה, אשר חשובה במיוחד נוכח המחלוקות האקטואליות: המכביה ממחישה באופן נחרץ וברור את מרכזיותה הבלתי־מעורערת של ישראל בעולם היהודי של ימינו. קהילות יהודיות רבות ומשמעותיות נשארות עדיין בגולה, ולחלקן משקל גדול. אך אף אחת מהן - גם לא יהדות ארה"ב - יכולה לקבץ סביבה ולמשוך אליה את הקהילות היהודיות האחרות. החיבור אפשרי רק סביב מדינת ישראל וארץ ישראל. בעקבות המהפכה הציונית בנוף היהודי יש היום מרכז אחד, ולא במקרה הספורטאים היהודים מכל היבשות נפגשים דווקא בו.

ומה איתנו? מחד גיסא, הספורט פופולרי בישראל, ו"יהדות השרירים" היא כבר עובדה מוגמרת. ואולי הגיע הזמן לעדכן את תפיסת המכביה המסורתית, כך שתכלול תחרויות בין יהודים בכל התחומים – תכנות ומוזיקה, מתמטיקה וספרות. כעבור 120 שנה אפשר לשדרג את היעד של נורדאו ולשאוף ל"יהדות השרירים והמוח", הספרא והסייפא. מאידך גיסא, אם משתתפי תחרויות המכביה יכולים לעשות (על חשבונם, ולא על חשבון מדינת ישראל!) את הדרך הארוכה אלינו, יהיה זה רק מוצדק שגם הישראלים ישתתפו בחגיגה היהודית הגדולה - מי בדרך פעילה ומי בצפייה בתחרויות, בשיחה עם האורחים ואפילו בהזמנתם אלינו הביתה.

ברוכים הבאים, ספורטאי המכביה!