כמי ששירותו הביטחוני כלל פעילות מבצעית מעבר לקווי האויב, עם סיכוי לא זניח ליפול בשבי, לא פשוט עבורי לכתוב שורות אלה. גורלי יכול היה בקלות להיות כגורל גלעד שליט. עם זאת, הדברים חייבים להיאמר בבהירות ואף בבוטות, בייחוד לנוכח התפרצות הרגשות והמחלוקות בעם.
יש להודות: אם לא ישוחררו המחבלים ברשימה המוכתבת על ידי חמאס, עתידו של שליט אינו ברור ובוודאי אינו בטוח. אולם תכלית גיוסו לצה"ל, כמו במקרה של כל חייל קרבי אחר, היא להגן על המדינה ועל אזרחיה, גם אם הדבר תובע ממנו לחרף את נפשו. ניסיון העבר מוכיח ששחרור מחבלים מביא לא אחת לפגיעה באזרחים. לפי נתונים שפורסמו, מחבלים ששוחררו מהכלא הישראלי היו אחראים למותם של קרוב ל-200 ישראלים. על כן, אין יסוד להניח ששחרור מחבלים כדי לפדות את שליט לא יביא לסיכון חייהם של אזרחים נוספים, שעליהם נועד שירותו הצבאי להגן.
מכאן נובע ששחרור מחבלים - ועוד כאלה האחראים לרצח של ישראלים רבים - הוא מעשה שלא רק ירוקן מתוכן את שירותו של שליט, אלא יעמיד בסימן שאלה את עצם המשמעות של השירות בצה"ל. הלוא אם הצלת חייל מצדיקה סיכון אזרחים רבים, הדבר מבטל למעשה את תכליתו של הצבא.
אין כל ספק שבצה"ל חייבים לטפח אתוס שלפיו יידעו הלוחמים כולם שאכן ייעשו מאמצים יוצאי דופן לדאוג לגורלם אם ייפלו בידי היריב. אולם ה"מאמצים יוצאי הדופן" חייבים לכלול מהלכים הנוגעים לגורמים ביטחוניים, ללא חשיפת האוכלוסייה האזרחית לסכנות שמתהוות כתוצאה מנקיטתם. יתרה מזו, אסור שאותם "מאמצים יוצאי דופן" יכללו כניעה מרחיקת לכת לדרישות האויב, כניעה ששמה ללעג את מאמציהם יוצאי הדופן, את תעוזתם ואת סיכון נפשם של לוחמים אחרים שהביאו ללכידתם של מבקשי נפשה של המדינה ושל נפשם של אזרחיה.
אסור להיתפס למלכודת של הסחיטה הרגשית שמשתקפת באמירות כמו "אילו היה מדובר בבן/אח שלך". ברור שאדם פרטי יהיה מוכן לוויתורים כדי לשחרר את יקיריו. אולם אנשים פרטיים אינם נושאים באחריות ציבורית. כאבם ומצוקתם הפרטיים אינם יכולים להכתיב מדיניות לאומית, בייחוד אם הדבר עלול להביא לכאב ולמצוקה לא פחותים בקרב אנשים פרטיים נוספים.
אין משמעות הדבר שיש להפקיר לוחם שנפל בשבי לגורלו. הרי קיימת שורה ארוכה של אמצעים פרו-אקטיביים שאותם ניתן וראוי להפעיל, לא רק כדי להביא לשחרורו, אלא גם כדי להבהיר לחמאס שחטיפות מסוג זה יהיו בלתי משתלמות. בין אמצעים אלה כלולים פעילות מודיעינית נמרצת לגילוי מקום כליאתו ותכנון שחרורו בכוח, חטיפת דמויות מובילות בקרב ציבור תומכי החטיפה כדי שישמשו "קלפי מיקוח", ואף עונשים קולקטיביים (כן, קולקטיביים) נגד אותה אוכלוסייה שבשם מאבקה הלאומי בוצעה החטיפה .
המבקרים ודאי יטענו, בצדק מסוים, שאמצעים כאלה כבר נוסו בעבר ולא קצרו הצלחות מרשימות, כפי שהיה בניסיון שחרורו של נחשון וקסמן ובחטיפתם של השייח' עובייד ושל מוסטפה דיראני. הם יוכלו לטעון שבמקרה של חטיפת קלפי מיקוח, נחזור בסופו של דבר לעיסקת חילופין. אולם טיעונים אלה אינם תקפים. יש להבחין בין שחרור מחבלים שנעצרו ונאסרו כעונש על פעילות טרור לבין שחרור קלפי מיקוח שנחטפו לשם עיסקה מראש. לא זו בלבד שלשחרור חטופים כאלה יש היגיון פנימי וקוהרנטי במבוסס על עיקרון של מידה נגד מידה - הוא גם ממחיש שחטיפת ישראלים אינה מביאה לשחרור אסירים אלא להפך, לריבוי מספרם. לעומת זאת, שחרור אסירים שכבר נמצאים בכלא בשל מעשים שאינם קשורים לחטיפה יוצר דפוס של "תגמול חטיפות" וכך ייצור תמריץ להתמיד בהן העתיד. ניתן ואף ראוי לשלב אמצעים אלה עם הגברת הלחץ על האוכלוסייה בעזה, כולל הפסקה מוחלטת של שירותים כמו אספקת חשמל, מים ותקשורת עד לשחרור החטוף. על ישראל להמחיש לצד שמנגד כי חטיפת חיילי צה"ל היא מעשה בלתי נסבל. יש להפעיל מאמצים יוצא ידופן לשחרור שליט, אולם לא באמצעות עיסקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו