המשך נפילות הטילים על יישובי הדרום מדגיש באופן מוחשי את התבוסה האסטרטגית שספגה ישראל במבצע "עופרת יצוקה". אמנם המבצע בעזה בוצע במקצועיות, גבה פחות אבידות מן הצד הישראלי והסב יותר אבידות לצד הערבי, אך מבחינת השגת מטרותיו האסטרטגיות (אם אכן נקבעו כאלו בבהירות) אין הוא עולה על המחדל הלבנוני של 2006. אולי אף להפך.
אחרי ככלות הכל, אם מטרתה של פעילות צבאית היא כפיית רצונו של צד אחד על הצד האחר, אין ספק שעל אף הביצועים הטכנולוגיים והמבצעיים המרשימים של צה"ל בעזה, לא הצליחה ישראל לממש שאיפה זו כלל. כך, למשל, בדומה לחיזבאללה, חמאס לא הפסיק לירות עד היום האחרון של המבצע. אולם בניגוד לחיזבאללה, הוא המשיך לירות גם לאחר סיומו. כמו כן, בדומה לאשר התרחש בלבנון, גם בעזה לא הצליחה ממשלת ישראל לכפות שחרור חטופים או שבויים על הצד השני. זאת ועוד, בדומה לנעשה בלבנון, גם בעזה לא הצליחה ישראל לעצור את המשך ההתחמשות וההתחזקות של כוחות היריב. אבל אולי החמור מכל, בדומה להתפתחות המערכה בצפון - גם במהלך המבצע בעזה ואחריו ספגה ישראל בזירה הבינלאומית מפלה דיפלומטית-תדמיתית בעלת ממדים אסטרטגיים.
ושוב, לאחר שבועות של לחימה בניהולו המהוקצע של שר ביטחון, גנרל מעוטר ועתיר ניסיון, מצטיירת אותה תמונה שהצטיירה לאחר שבועות של לחימה בניהולו המהוסס והקלוקל של שר ביטחון אזרחי, נעדר ביטחון ונטול ניסיון: מיליציה קטנה, חמושה רובה ככולה בנשק קל בלבד - ללא מערך נ"מ ראוי לשמו, ללא מטוסים המוזנקים כדי לקדם את תקיפות חיל האוויר, ללא טנק אחד לרשותו, ללא סיוע ימי או ארטילרי של ממש - עומדת בלחימה במשך כחודש מול עוצמתו של צה"ל, ויוצאת בסיומה בלתי מובסת.
יתרה מזו: אם יתברר שכתוצאה מן המגעים המדיניים המתקיימים כעת, המעברים לרצועת עזה אכן ייפתחו, אלפי מחבלים ישוחררו תמורת גלעד שליט, עזה תזכה להזרמה אדירה של סיוע בינלאומי לשיקומה ולמרות הכל ממשלת חמאס תיוותר על כנה - ניתן יהיה לומר במידה רבה של צדק כי על אף האבידות הכבדות שספגו הפלשתינים, דווקא חמאס הוא זה שהצליח לכפות את רצונו על ישראל.
שורש הכישלון המשותף לשתי המערכות - הלבנונית והעזתית - לא נעוץ בכושר הלחימה של צה"ל, או ברוח לוחמיו, אלא בארכיטקטורה האינטלקטואלית הפגומה שבה לכודים מנהיגיו הפוליטיים; יהיו תולדות חייהם אשר יהיו - מפקד יחידת עילית מהוללת או מנהיג איגוד מקצועי.
תוצאותיהן המאכזבות של המערכות בצפון ובדרום הן תולדה של אובדן האמון ב"ניצחון" - הן כמושג קוגניטיבי והן כמטרה צבאית. התנהלות ישראל בשתיהן משקפת את ניצחון המיתוס של "אי היתכנות הניצחון".
מבלי להתפלמס בשאלה מהו "ניצחון" על ארגון לא-מדינתי, בהתחשב במאזן הכוחות בשדה המערכה בקיץ 2006 - גם אם הפיקוד, הציוד והאימון של צה"ל לקו בחסר - לא מתקבל על הדעת שבסיום הלחימה לא נמצאו חיילי צה"ל בעמדות של חיזבאללה, לא מילאו אותן חומר נפץ ולא "הרימו" אותן השמימה.
בדומה לכך, בתנאי מאזן הכוחות בשדה המערכה בחורף 2008, כל תוצאה שאינה כפיית הודאת כניעה מצד חמאס, חיסולה הפיזי של הנהגתו, שבייתה בידי חיילי צה"ל או מנוסה משפילה שלה אל מחוץ לגבולות הרצועה - לא אמורה היתה להתקבל על הדעת של הישראלים.
הלוא גם אלה המאמינים ב"עידוד המתונים" חייבים להבין שהשגת מטרה זו מחייבת את תבוסתם המבזה של הקיצוניים ואת הוכחת הכישלון והקלון המתחייבים מעצם דרכם. רק אירועים מעין אלה יספקו את "תמונת הניצחון" הנכספת.
אולם להשגתן של תמונות ניצחון משכנעות נחוץ - כמה מפתיע - ניצחון משכנע. ולהשגתו של ניצחון משכנע נחוצה, בראש ובראשונה, אמונה בניצחון. בצרפתית אומרים: הניצחון הוא כמו אלוהים. אם מאמינים, הוא קיים. ואולי הנוסח העברי שלו הוא: אם תרצו, אין זו אגדה.
הכותב הוא ד"ר למדע המדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו