אנטישמיות בלי אנטישמים

אחת לשנתיים־שלוש פורצת בגרמניה ״שערוריית אנטישמיות״. אחת לשנתיים־שלוש מתלהטות הרוחות, מושחזים כלי הכתיבה, לו״ז השידורים של תחנות הטלוויזיה מתמלא בדיונים רוויי יצרים. ואז - לא קורה דבר, עד ל״שערוריית האנטישמיות״ הבאה. כמו זו שפרצה בימים אלו סביב סירובן של רשתות טלוויזיה ציבוריות בגרמניה לשדר סרט על האנטישמיות האנטי־ישראלית באירופה ובמזרח התיכון.

גרמניה צריכה לדרוש זכויות פטנט על המצאה נפלאה: אנטישמיות בלי אנטישמים. ועדת מומחים עצמאית, שהגישה לאחרונה לבונדסטאג דו״ח על מצב האנטישמיות בגרמניה, מצאה שפחות ופחות גרמנים מחזיקים בדעות אנטישמיות קלאסיות, אבל יותר ויותר יהודים מרגישים שהאנטישמיות בסביבתם גברה בחמש השנים האחרונות וחוששים שתגבר עוד בחמש השנים הבאות. איך להסביר את הסתירה הזו? פשוט מאוד: הבעיה כיום אינה האנטישמיות הקלאסית, שהאשימה את היהודים ברצח ישו ובשחיטת ילדים נוצרים כדי שדמם ישמש לאפיית מצות. הבעיה כיום היא האנטישמיות המודרנית המאשימה את ישראל - מדינת היהודים - ברצח פלשתינים חפים מפשע ובשחיטה מכוונת של ילדים פלשתינים. וכך יוצא שלרוב הגרמנים אין רתיעה מכך שיהיו להם שכנים יהודים (בניגוד לשכנים מוסלמים, צוענים או רומנים), אך 40 אחוזים מהם משווים בין התנהגותה של ישראל לפלשתינים לבין מה שהנאצים עשו ליהודים.

וכך קורה שבית משפט גרמני קובע שהשלכת בקבוק מולוטוב על בית כנסת בגרמניה היא הבעת מחאה מקובלת. זו אינה אנטישמיות, אלא ביקורת לגיטימית על מדיניותה של ישראל. בגרמנית קוראים לזה פשוט Israelkritik - לא על מדיניות מסוימת של ממשלה כזו או אחרת, אלא על ישראל ככלל. כלומר, למעשה, אפשר בקלות לגלוש מכך לשלילת קיומה של ישראל. כלומר, לאנטי־ציונות. כלומר, לשלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית ולמדינה משלהם. רק של היהודים. רוצה לומר: אנטישמיות.

גרמניה, בעזרתם של גורמי שמאל ישראליים ויהודיים, יוצאת מגדרה להסביר שאין לראות ב־Israelkritik ממד אנטישמי כלשהו, אלא רק ביטוי לגיטימי של ביקורת. האם קיימת ביקורת לגיטימית כזו, בהיקפים דומים, כלפי מדינה מזרח־תיכונית אחרת, שלא לומר כלפי הרשות הפלשתינית? לא. כלומר, מדובר ב״יחס מיוחד״ לישראל.

אם גרמניה תפסיק להתעסק בהכחשת האנטישמיות ותתחיל סוף סוף להכיר בכך שהאנטישמיות עדיין חיה ובועטת בקרביה, בכסות אנטי־ישראלית, יהיה אפשר אולי למצוא לאורך זמן מזור לבעיה זו. אך גרמניה מעדיפה להמשיך להתעלם. אובססיית השלכת הרגשות האנטישמיים על מדינת ישראל הופכת את קשריה עם ישראל לנוירוטיים ומונעת את פיתוחם החיובי. יתרה מזאת, היא הופכת לאיום על גרמניה עצמה. אם מוסלמים מרשים לעצמם כיום להפגין ללא כל רסן אלימות אנטישמית, זה לא רק משום שהם הביאו עימם את המשא הרעיוני הזה מהבית. הם אומרים בקול את מה שגרמנים רבים חושבים בשקט. האלימות הזו סופה שתתפרץ גם על הגרמנים עצמם, שכן הקיצונים האסלאמיים אינם מבחינים בין יהודים לנוצרים.