קואליציה

עכשיו, כשנשף המסכות הסתיים, כשמכירת השקרים, ההבטחות והסוכריות הניבה קרב צמוד - מתחיל הקרב האמיתי על השלטון.

עכשיו, כשליברמן התחפש בהצלחה להיידר האוסטרי והוכיח שבעם הזה יש כמות גדולה של תמימים, גזענים ומושחתים - צריך להוציא מידיו את הגפרורים. אסור להביא אותו בחשבון בשום קואליציה.

במדינה נורמלית, שבה מצד אחד זכתה קדימה בניצחון בנקודות (על פי הסקרים בינתיים), ומצד שני למחנה הימין יש רוב בכנסת הבאה - אמורות שתי המפלגות המובילות להגיע להסכמה: ראשות ממשלה ברוטציה, כשלצידן ש"ס ואולי אולי גם החרדים האשכנזים. זה מתבקש ללא קשר לשאלה אם העבודה תעדיף סוף-סוף לשקם את עצמה באופוזיציה.

במדינת ישראל, שאינה מדינה שפויה, ספק אם הנס הזה יקרה.

במקומו יתחיל עכשיו קרב מכוער, מלווה בקומבינות של תן וקח, כשהשורה התחתונה שלו תהיה מכירה כללית של ערכים ושל כיסאות השררה. תוצאות הבחירות האלה - כמעט בהכרח, הייתי אומר - מובילות לצחנה שלטונית.

בקרב הקואליציוני הזה עלולים היצרים והכמיהה לשלטון לגבור על השכל הישר ועל הדאגה למדינה, ולא לאפשר לראש הממשלה, יהיה מי שיהיה, לבסס את שלטונו.

במילים אחרות: המסחטות הפוליטיות עלולות להוביל להקמת מה שחברת הכנסת שלי יחימוביץ' מהעבודה כבר כינתה "מוטציות קואליציוניות מפלצתיות".

בדרך לאותה מפלצת מצטופפים כבר הבוקר בכירי המפלגות המובילות ליד סיר הבשר, מתחילים לעשות שרירים, משחיזים סכינים לקראת רגע פיזור הערפל, ומכינים את עצמם להסתערות הגדולה. הם יבקשו נתח נאה לעצמם ולחבריהם הטובים. החברים האלה מאוד מאוד רעבים.

חלוקת השלל תהיה המבחן הראשון של מי שעליו יטיל הנשיא להרכיב את הממשלה - השאלה הגדולה היא האם הוא ידאג לאינטרסים הפרטיים והאישיים של נושאי המשרות, או שאולי יעדיף הפעם, לשם שינוי, לדאוג לעם.

כאן מתחיל ונגמר, בעצם, הסיפור.

האם יבינו ציפי לבני ובנימין נתניהו שצריך לנהל מדינה, להציל את הכלכלה, לחולל מהפכה אמיתית בחינוך ולשקם את מערכת אכיפת החוק - או שילכו חלילה בדרך קודמיהם: ירמסו את טובת העם בדרכם להבטחת שלטונם.