לקראת בחירות

לפני שמונה שנים, במארס 2001, ביטלה הכנסת את החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה וחזרה לשיטת הממשל הקודמת שהיתה נהוגה מאז קום המדינה, בשינויים קלים. לאחר שלוש מערכות בחירות בלבד (בשנים 1996, 1999 ו-2001) שבהן נבחרו בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון לראשות הממשלה בבחירות אישיות, החליטה הכנסת ברוב גדול לבטל את שיטת הבחירה בשני פתקים (פתק אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה) - ולחזור להצבעה בפתק אחד.

אולם למרבה ההפתעה, אף שהשיטה בוטלה רוחה עדיין מרחפת מעל מערכות הבחירות וגם הבחירות הנוכחיות מתקיימות כאילו הן בחירות ישירות לראשות הממשלה.

בפועל, כמעט אף אחד אינו עורך השוואה בין המצע של הליכוד למצען של קדימה ומפלגת העבודה; אף אחד גם כמעט אינו עוסק באידיאולוגיה (האם היא עדיין קיימת-) בשלוש המפלגות הגדולות - כולם מדברים על המאבק המתנהל בין יו"ר הליכוד לבין יו"ר קדימה, יו"ר מפלגת העבודה ובאחרונה גם אביגדור ליברמן.

גם הסקרים המבלבלים המתפרסמים כמעט מדי יום בכלי התקשורת עוסקים בעיקר בפער הקיים בין ארבעת המנהיגים. הוא הדין בתשדירי התעמולה שמפיקות המפלגות והדיונים הפוליטיים המתנהלים באולפני הרדיו והטלוויזיה.

למעשה, איש לא מקיים בהם ויכוחים מהותיים על עמדות ותפיסות היסוד של המפלגות, אלא כולם מתמקדים באישיותם, באופיים ובתכונותיהם של המועמדים לראשות הממשלה.

כך קורה שקדימה משקיעה מאמצים מרובים להכפיש את דמותו של נתניהו ולשכנע את הציבור שאי אפשר לסמוך עליו; הליכוד משתדל להציג את לבני כחסרת כל ניסיון וכפוליטיקאית שהישגיה אפסיים; יריביו של ברק מזכירים לו את נכונותו ללכת לוויתורים מפליגים לפלשתינים בתקופת כהונתו הראשונה כראש הממשלה; ואת ליברמן מציגים מתנגדיו כפשיסט וכשונא ערבים.

הטענה העיקרית שהושמעה אז מצד מתנגדי הבחירה הישירה היתה שההצבעה בשני פתקים פגעה בצורה קשה בכוחן של המפלגות הגדולות, משום שציבור הבוחרים רשאי לפצל את הצבעתו: לתמוך בפתק אחד במועמד מסוים לראשות הממשלה ובפתק שני במפלגה אחרת הקרובה לליבו.

אבל באה המציאות וטפחה על פני כולם.

עובדה: גם בשתי מערכות הבחירות שהתקיימו לאחר ביטול הבחירה הישירה (ב-2003 וב-2006) לא חזרו המפלגות הגדולות לממדיהן בשנות ה-60, ה-70 ואפילו ה-80. גם התחזיות שביטול הבחירה החדשה יצמצם את מספר המפלגות לא התממשו.

יתרה מזו, גם כמה סעיפים מרכזיים שהונהגו בזמנו בחוק הבחירה הישירה "הועתקו" לשיטה הנוכחית ומהווים חלק אינטגרלי מחוק יסוד: הממשלה, כמו מתן סמכות לראש הממשלה לפזר את הכנסת באישור נשיא המדינה, הצורך ברוב של 61 ח"כים והצגת מועמד חלופי להבעת אי אמון בממשלה ופיזור הכנסת אם עד 31 במארס טרם אושר תקציב המדינה.

המסקנה המתבקשת היא שהכנסת אמנם ביטלה את החוק לבחירה ישירה, אבל ליבה של השיטה ההיא עדיין פועם במלוא העוצמה.

לעיתים קרובות אני נזכר בדבריו של פרופ' אמנון רובינשטיין - אחד מארבעת יוזמי החוק לבחירה ישירה - שאמר פעם כי "הבחירה הישירה לא נכשלה, היא הוכשלה על ידי שני ראשי ממשלה חסרי ניסיון". יש כבר לא מעטים המתגעגעים לשיטה ההיא, ובוודאי יהיו גם פוליטיקאים שיבקשו להחיותה מחדש במסגרת הרפורמה בשיטת הממשל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו