מובטל בזמן מלחמה. מובטל קם בבוקר בזמן מלחמה. מובטל רואה טלוויזיה בזמן מלחמה. מובטל הולך לביטוח לאומי בזמן מלחמה. מובטל חוזר מסידורים בזמן מלחמה. מובטל לא מתגלח בזמן מלחמה. מובטל קם בטרנינג שישן בו בזמן מלחמה. מובטל ממשיך את רוב היום שלו בטרנינג שהלך לישון בו בזמן מלחמה. מובטל מתעלם מפירורי הביסלי על הטרנינג שנשאר עליו. הפסקתי לשלוח קורות חיים. אין לי מה להצהיר. אין לי יותר בשביל מי להצעיר את עצמי. המצב הוא משחק פינג-פונג בין מצב כלכלי לפוליטי, משחק אינסופי בלי רשת באמצע. בלי נקודות. בלי התחלה אמצע וסוף. בלי התכוננות לדבר מסוים. בכלל, אני חושב יותר ויותר על קורות חיים. אני חושב שיש דברים שלא כתובים בקורות החיים וצריך שיהיו כתובים. נניח, "הוא מציע קפה כשהוא הולך להכין לעצמו", "הוא לא מרכל על אחרים שעובדים איתו" או "למרות היותה ממש יפה היא לא משתמשת בזה להשיג דברים", כאלה. הרי המסביב הוא שקובע, אל תשלו את עצמכם. ואם כולנו יודעים שהוא קובע, אז למה לא לפשט את קורות החיים לאמת עצמה? אני מציע קפה לזה שיושב מולי אם אני הולך להכין קפה לעצמי. אני חושב יותר ויותר על קורות חיים בזמן מלחמה, וקורות חיים, שלא לומר "קורות חיים", זה דבר שכמעט נוגד את הדת היהודית; חוסר צניעות, האדרה עצמית אינסופית, גם אם היא מתבטאת בנקודות עובדתיות כביכול. כמו מילה שרק קראת ואף פעם לא הגית; כשתגיע לראיון העבודה ותנסה להשתמש בה תראה שרק ידעת לקרוא אותה, לא לומר אותה. אתה לא תתקבל לעבודה כי אמרת ש-דרות ולא ש-דרות. והנה, במסדרון של הוותיקים, של קורות החיים האמיתיים, תהיה לצחוק: "ההוא לא התקבל כי הוא אמר ש-דרות". הגיתי תוכנית. חשבתי לבצע כניסה רגלית לתוך משרד. חשבתי לבוא עם פצצת סירחון, כזאת שקונים בחנות של טריקים. לפסוח על מזכירות שעושות ציפורניים (זה תמיד בסוף ציפורניים), לבעוט בדלת, לזרוק את פצצת הסירחון בזמן שהם יושבים שם בישיבה המשרדית שלהם, המשוכלת. לכוון על העובד הכי שנון במשרד, שיושב שעון לאחור על משענת אינסופית כשרגליו פרושות קדימה (זה תמיד בסוף פרוש קדימה), להסתכל להם בלבן של העיניים, ולסגור אותם. לנעול אותם. ולנהל איתם משא ומתן מאחורי הדלת. לראות איך בהתחלה תומכים בי, ואחר כך מתחילים לבקוע קולות אחרים. איך דעת הקהל העולמי רואה אותי באופן רע: בנאדם שרוצה לעבוד, ערוך בסרטון יו-טיובי מוצא מהקשרו. איך יפגינו נגדי ובעדי, איך כולם יתארגנו בפייסבוק: בתאריך כך וכך כולם מחליפים את התמונה שלהם בתמונה של שרבני. בטרנינג. הלכתי לעוד ראיון עבודה בשבוע שעבר. זה שמולי ישב על כיסא מסתובב. הוא דיבר איתי והשתעשע באפשרות האינסופית של הסיבוב. כשהוא ביקש שאדבר קצת על עצמי, הוא כבר היה עם הגב אלי, בגן המשחקים שלו. לעזאזל, לא ידעתי אם הבדיחה היא עלי. אני כבר לא יודע אם אני קורא את הטורים שלי או שאני סתם שמח לראות אותי.
