חגיגות סיום הרגיעה, או לפחות השלב הראשון שלה, יאפשרו בימים הקרובים לכולנו לעשות קצת חשבון נפש, לבדוק איפה צדקנו ואיפה טעינו, ובעיקר - לחשוב מה כדאי לעשות מכאן והלאה.
אפשר להעריך (כמו שכבר עשו במערכת הביטחון) כי הימים הבאים יביאו עימם לא מעט קסאמים ומרגמות. ארגוני הטרור, בעיקר הקטנים, יבקשו להציב "תו מחיר" ברור לישראל, וגם לשליטי עזה - החמאס. אלה מעוניינים בהמשך הרגיעה, אבל יידרשו לאפשר לשטח לשחרר קצת לחצים קודם שיגיעו להסכם.
ימי הדמדומים האלה מסוכנים לכולם. הרקטות עלולות להרוג כאן, מה שיגרור את ישראל לתגובה. תגובה כזאת תחייב גם את חמאס להגיב, והנה לנו מסלול הסלמה מיידי, לתפארת הקיצוניים בשני הצדדים. כמובן שבדרך אף אחד לא יעצור לחשוב מה יהיה בסופה, הידוע, שתביא עלינו בדיוק אותה הרגיעה (מבלי שתחזיר את אלה שייפגעו בדרך) אך עלולה לקבור את הסיכוי להמשך נשיאותו של אבו מאזן.
ולא שיש פסול בלחימה, אבל יש גם יש פסול בה כאשר ההחלטה מתקבלת ערב בחירות, עם יותר מחשד לשיקולים זרים. למי נאמין - לאהוד אולמרט, שחושב על מקומו בהיסטוריה? לציפי לבני, שלפתע הפכה ביטחוניסטית? לרשימה הניצית של הליכוד, שרוצה לטרפד כל סיכוי עתידי להידברות מדינית עם הפלשתינים-
בימים כאלה כדאי לא להאמין לאיש - או לפחות לחשוד בכולם - עד אחרי הבחירות. אחר כך תקום כאן ממשלה חדשה, שתחליט אם לשלוח את צה"ל לעזה ואם כן גם תגדיר לו מטרות ברורות. רק כך יוכל הצבא לנצח, רק כך יושג כאן הישג משמעותי מול החמאס, רק כך נדע שלא בוצע מחטף של ערב בחירות. מבלי שכל אלה יתקיימו אין לאן להיחפז; לצערנו, עזה לא נעלמת לשום מקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו