פתקאות כיס של מובטל
, עודכן
ואז הבנתי, "תיסלם". אנחנו בשנות ה-80, שוב. לא, לא מדובר בענייני רטרו מעייפים נוסח חותלות, טייטסים, סמנתה פוקס וכו', אלא במצב, שוב "המצב", של שנות ה-80.
הדולר יורד, אין עבודה, מפוטרים, מלחמה בפתח או בעתיד, תופים אלקטרוניים עם סאונד של מחיאות כפיים מוחזרים, והקולוסאום עובד. היה זה בנק דיסקונט שלקח את להקת תיסלם עם השיר "חצבים פורחים" ופירסם את "מועדון חצב" של הבנק. המצב חצב, אם כן. שוב.
עכשיו, בואו ואספר לכם קצת על הפרח הזה, החצב המצוי; פריחתו היא בסוף הקיץ (ישראל 2008), הוא צומח בחום למרות המחסור במים ובזכותו (ישראל 2008) והוא שימש בארץ ישראל לסימון גבולות שטחים חקלאיים (אל תבוא לפה, אין פה עבודה. ישראל 2008). מה המצב? חצב. מה שלומך? תיסלם. ואני הולך בין אנשים ברחובות ומבקש מהם שיספרו לי משהו שאני לא יודע. אין כאלה.
השבוע הלכתי לעוד ראיון עבודה. זאת אומרת, ידעתי שלא יקבלו אותי, אבל שמעתי הרבה על פינת הקפה של המשרד הזה. סיפרו לי שיש שם ספות עור והרבה סוגים של קפה, אפילו סיפרו לי שזה בנוי מרמפה עם מדרגות. אני אוהב פינות קפה מורמות מעם, הרי אם אני נח או תופס קצת שקט ממה שאני צריך לעשות, אז אני רוצה לראות את כולם. עובדים. כמו נמלים. לבחוש. מימין לשמאל. לטעום. לא להיות מרוצה. להוסיף סוכר. לבחוש שוב, הפעם משמאל לימין. להסתכל איך אני לוקח הפסקה ממה שאין לי. להתמזג. להיות בפינת קפה. לנוח מעבודתי. לפעמים אני חושב שכל מה שאני רוצה בחיים זה להיות בפינת קפה. ופינות קפה, תאמינו לי, אני טוב בהן. כל מה שיש לי זה רק פוטנציאל לשהייה בפינת קפה משרדית; לקחת הפסקה אל הפסקה כי אני ה"בין לבין", אני לא הטקסט עצמו, אני הערות השוליים. שמחתי בחלקי על ראיון העבודה הזה.
הגעתי בשעה היעודה, אמרו לי להמתין, אז הלכתי לשבת בספה הפשוטה ביותר והסתכלתי איפה אני לא אעבוד. חלונות המשרד השקופים של כל הקומה המשרדית הוכיחו לי חד-משמעית שפתיחות יתרה מדי היא ההפך מכנות. היא הסתגרות בשגרה המציצנית. היא תעלול שווא של משפחתיות משרדית. צפיתי עליהם מפינת הקפה, אל תוך חדריהם. איך הם קבורים בעבודתם. בחשתי מימין לשמאל. ראיתי שלושה בחדר. אחד יושב ומסביר, שתיים מקשיבות. זאת השעונה על הקיר מאוהבת בו. הוא לא יודע את זה כי הוא לא בפינת הקפה. המורמת מעם. בסוף הם יצאו והוא סימן לי לבוא.
"שלום"
"אהלן, נעים מאוד. אני אודי".
"כן, אני יודע. בוא אני אגיד לך את זה בכנות: אם לא היית מכיר את גיל לא הייתי נפגש איתך בכלל".
"כן, אני יודע".
יצאתי החוצה משם, אל שנות ה-80. העבשות. אל הקריסה. אל העולם הגדול, זה המגדיר אסקפיזם, זה המגדיר בועה, זה המפוצץ בועה. זה המדבר בבוז על חלונות שקופים משרדיים. זה שמוכר לי סיגריות בודדות, ללא קופסה.
אני אוהב לקנות סיגריות בשקל. אני לא מתעמת עם קופסאות. אני לא מתעמת עם העולם. אני צרכן של כל החברות. אני נע בין מצבי רוח של טעם. אני קונה סיגריות בודדות לפי הצליל שלהן. סיגריות בטעם אונומטופיאה. אני מעשן חברתי, אבל לא חבר של אף מעמד. ואז הבנתי, המצב חצב. סתם צמח שרק נראה חסון ובעל אמצעים. צמח שנחשב למבשר הסתיו, אבל הוא גדל בחום, בלי מים. וזה המצב. חצב. אפשר רק להסתכל עליו, להגדיר אותו.
בערב, בבר השכונתי: "מה המצב-".
לא עניתי. לא אני זה שייפול לפרפראזות שרק אני מודע להן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו