הפריימריז

הבחירות המקדימות בתוך המפלגות - הפריימריז - הן בעצם השלמתה של הדמוקרטיה הישראלית וחלק בלתי נפרד ממנה. לא מעט נכתב על נושא הפריימריז גם מעל דפי "ישראל היום". השאלה החשובה היא מה קורה אחרי הפריימריז? והאם הבחירות הפנימיות בתוך המפלגות מבטיחות לנו את המועמדים המוכשרים והטובים ביותר-

לשאלה זו חשיבות מהמעלה הראשונה בשיטתנו הדמוקרטית. איכות הנבחרים ויושרם הם במקרים רבים בעלי ערך גבוה יותר לדמוקרטיה מאשר מצע המפלגות והקו האידיאולוגי שלהן. לאחר שהן נבחרות, מפלגות יודעות היטב לשנות את מצען, אפילו שינוי קוטבי. ראה מקרה אריק שרון, אשר השינוי שהוביל לנסיגה מרצועת עזה עמד בניגוד למצע הליכוד והוביל לפיצולו. תופעת הפריימריז בדמוקרטיה הישראלית, אשר קנתה לה היום אחיזה בכל המפלגות הגדולות, אינה פרי שיטה המבוססת על חשיבה אקדמית מושכלת. זה היה תהליך, ותהליך ארוך וממושך.

עד שנות ה-70 נהגה בישראל השיטה של ועדות המינויים שאופיינו במספר חברים בכירים אשר קבעו מי יהיו מועמדי המפלגה לכנסת וכיצד ישובצו. בחירת המועמדים של ועדות המינויים לא היתה תמיד גרועה כל כך, אולם היא יצרה מצב של לחצים בלתי פוסקים ותהליך של ביזוי, התרפסות ותחנונים.

לאחר מכן, בשנות ה-70, נולדה הדמוקרטיה של המרכזים. בתחילה היא נראתה כשחר חדש בדמוקרטיה הפנים-מפלגתית, אולם עד מהרה היא הסתאבה והפכה להיות ביצה של אינטרסים ושחיתות. המרכז הוא הגוף החשוב ביותר והבלתי מינהלי של המפלגה, ומונה כמה מאות או כמה אלפי חברים. זהו גוף קטן יחסית המאפשר להגיע ישירות לכל אחד מחבריו. חבר מרכז, ככל בן אנוש אחר, ייתן תמיד את קולו לאדם אשר לו הוא מכיר תודה עבור סיוע אישי. וכך, שרים וחברי כנסת, כדי להבטיח את המשך בחירתם, החלו מקדישים חלק גדול מזמנם למתן שירותים אישיים לחברי המרכז. תאבונם של אלה הלך וגבר.

כך נוצר מצב עגום שבו עובדי מדינה הפכו להיות חברי מרכז, ואילו חברי מרכז הפכו להיות עובדי מדינה. הצחנה היתה גדולה מדי ודירדרה את תדמיתן של המפלגות, וכך הגענו לשיטת הפריימריז, אשר משמעותה שכל חברי המפלגה הרשומים משתתפים בהכרעה מי יהיו נציגי המפלגה לכנסת.

כאשר מדובר בגוף המונה עשרות אלפי חברים ואפילו מאות אלפי חברים, קשה לרכוש את נאמנותם של חברי המפלגה בדרך של מתן שירותים אישיים. מרכיב ההערכה האישית כלפי פועלו והישגיו של חבר הכנסת או של שר במישור הלאומי נעשה כבד משקל יותר בשיקוליו של הבוחר. הפריימריז משקפים טוב יותר את רצון הציבור הרחב בכללותו. סגירת דילים, אשר מעוררים תמיד התמרמרות אצל אלה שאינם נהנים מהם, נעשית קשה יותר.

אלא ששיטת הפריימריז אינה חפה לחלוטין מבעיות המגבילות את הבחירה הדמוקרטית האמיתית. הסיכויים של מועמדים חדשים הם נמוכים ביותר לעומת מועמדים מכהנים או כאלה שזכו לפרסום ציבורי רחב מסיבה זו או אחרת. ההשקעה הכספית עבור המתמודד היחיד היא כבדה מאוד במונחים כלכליים.

והלא, רק הוצאת מכתב אחד בודד לחברי המפלגה היא עניין של עשרות אלפי שקלים. פרסום מודעה בעיתונים או בשלטי חוצות אף הוא עולה הון רב, וגיוס תרומות מתומכים למיניהם יש אף בו נגע של מחויבות ועלול להשחית. אולם, באיזון שבין השלילי לחיובי, שיטת הפריימריז היא עדיין הטובה ביותר, שכן היא הדמוקרטית ביותר מבין השיטות האחרות, והיא זו העשויה להבטיח את בחירתם של המועמדים הטובים ביותר. זוהי גם השיטה המקובלת בכל ארצות המערב.

בזמן כתיבת שורות אלה אנו כבר יודעים שתנועת העבודה שמה בקדמת הרשימה חלק גדול מהטובים והמוכשרים שבחברי הכנסת שלה, כמו למשל אופיר פינס, אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ'.

נקווה שעם פרסום התוצאות הרשמיות של הפריימריז נגלה שגם הליכוד וקדימה ישכילו לעשות כן, לטובת המדינה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו