מקרה בלדה

החגיגות לציון 130 שנה להיווסדה של פתח תקווה – המושבה שבה התקווה הציונית לחדש חקלאות יהודית בארץ ישראל הפכה לראשונה למציאות – הצטיינו, כרגיל, במחלוקת.

הפעם התגלעה המחלוקת סביב הבלדה הנפלאה של יורם טהרלב על חמשת הרוכבים, ארבעה חלוצים חרדים מירושלים ורופא יווני, אשר היו ראשונים להתיישב באדמות שעליהן נוסדה פתח תקווה. לפי הבלדה, שלושה מהמייסדים - זרח ברנט, דוד גוטמן ויהושע שטמפפר - נבהלו כאשר הרופא קבע שהאדמות אינן ראויות להתיישבות. הם חזרו ליפו בבהלה, ואילו סלומון, שהתעקש ליישב את המקום, נשאר ללון שם.

כמה מצאצאי גוטמן ושטמפפר התלוננו על כך שיואל משה סלומון, שדווקא התייאש ומעולם לא התיישב בפתח תקווה, הפך לגיבור ואילו דווקא אבותיהם שהתיישבו קופחו, והכל בגלל שהבלדה הפכה למכתיבת ההיסטוריה. התקשורת, כמובן, חגגה על הסיפור במסגרת החגיגות.

אבל הפעם התקשורת דווקא לא אשמה. דומה כי ללא הרעש התקשורתי איש לא היה מודע בכלל לאירוע החשוב. הרי מי שם לב לציונות בימינו-

המחלוקת האישית, מכל מקום, הסיחה את הדעת משאלות חשובות יותר לגבי מיתוס נפוץ המערער על זכותה של פתח תקווה, יצירת היוזמה הפרטית, לככב כסמל מובהק של הציונות המתחדשת.

ראשית, לעניין המיתוסים. מיתוס איננו היסטוריה, הוא אגדה אשר מעובדת בהתאם לאירועים היסטוריים מסוימים. חשיבותו של המיתוס בכך שהוא שובה את לב הבריות ומעצב את תודעתם. לכן יש להניח לאגדה היפה על ארבעת מייסדי פתח תקווה לפרוח, גם אם פרטיה ההיסטוריים אינם מדויקים. מי שדעתו אינה נוחה מהדיוק ההיסטורי - שיזמין מחקר או בלדות נוספות שיתחרו על לבו של הקהל. מכל מקום, כותב הבלדה, טהר הלב, לא הוליך שולל, הוא הרי סיכם את שירו במשפט "אולי היה זה רק חלום, אולי רק אגדה".

המיתוס הבאמת מזיק לגבי פתח תקווה הופץ על ידי הציונות הסוציאליסטית, שביקשה לתת להתיישבות הקולקטיביסטית את הבכורה על חידוש ההתיישבות החקלאית בארץ. היא טענה שאיכרי פתח תקווה, אנשי היוזמה הפרטית, לא היו ציונים ראויים אלא איכרים רודפי בצע שהעדיפו עבודה ערבית זולה ומנעו תעסוקה מעובדים יהודים. זוהי חצי אמת, הגרועה משקר. אכן, איכרי פתח תקווה נאלצו להעסיק גם פועלים ערבים בעבודות עונתיות, משום שהיו לא רק זמינים וזולים (ושרידות כלכלית היתה חייבת להכתיב את התנהלותם כחקלאים פרטיים) אלא אף מיומנים בעבודה חקלאית.

על אף זאת העסיקה פתח תקווה לבדה אלפי פועלים יהודים בשנות ה-20, פי שלושה מכל המועסקים בחקלאות הקולקטיביסטית (ואף תפוקתה עלתה בהרבה מעל לזו של כל הקיבוצים והמושבים גם יחד).

כדי לקבע בתודעה ההיסטורית את החלוץ הסוציאליסטי כמניח היסוד להתיישבות הציונית וכדי לאשש את ההגמוניה שלו, שיכתבו "המוסדות הציוניים" את ההיסטוריה. הם יצרו והפיצו מיתוס שמחק את הישגי החלוצים הדתיים (וגם את אלה של התימנים), וקבעו שמיעוט זעיר מקרב "העלייה השנייה", כמה מאות חלוצים סוציאליסטים, הניח את היסוד להתיישבות החקלאית.

הושכחה גם העובדה שהחלוצים הדתיים התיישבו בארץ בכוחות עצמם, בתנאים נוראיים, אך הצליחו, בכל זאת, להקים ולקיים (מאוחר יותר בעזרת הברון רוטשילד) 28 מושבות חקלאיות משגשגות. הסוציאליסטים, שקיבלו תמיכות כספיות, הקימו בהתחלה רק שלושה מקומות יישוב - שלא שרדו.

היסטוריונים-מטעם פיארו את הישגי ה"חלוצים" הסוציאליסטים ומנהיגיהם, אולם אני מעדיף את האבחנה של ש"י עגנון אשר כינה בספרו, "תמול שלשום", את הסוציאליסטים "עסקנסקי, עסקנוביץ ועסקנסון שבאו לשולחן מתוקן ואוכלים ממה שהכינו להם אחרים ומקבלים שכר על האכילה... דור של כפויי טובה שאינו מכיר את בוניו". והמשיך עגנון: "אלמלא רב זרח (ברנט, ממקימי פתח תקווה) וחבריו (החלוצים החרדים), לא היה לכם כאן אפילו מקום ללון". אז כן, יש לתקן מיתוסים - אך את המהותיים שבהם, ושיהיה לפתח תקווה חג שמח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו