צריך באמת להיות מאוהב עד מעל לראש כדי לברוח מהשגרירות בנואקשוט, בירת מאוריטניה, לסוף שבוע באנפילד, בירת האושר, כדי לראות את ליברפול משחקת נגד צ'לסי. זה היה באוגוסט 2007. ליברפול הובילה 1:0 (טורס), צ'לסי השוותה במחצית השנייה מפנדל שלא היה ולא נברא. השופט בהמשך התנצל והודה כי מאלודה הצרפתי פשוט עבד על כולם כשצלל ברחבה.
הכרטיס שהיה לי אז למשחק הוענק לי על ידי חבר שהועסק באותה תקופה במועדון הלונדוני. מה שהוא שכח להגיד לי זה שהוא מסדר לי מקום ביציע האורחים. במילים אחרות, לא ניתן היה לשמוח בשער של טורס וגם לא למחות (חס ושלום לקלל) בפנדל המדומה. בדרך לאותו יציע עוין ביקשה ממני שוטרת על גבו של סוס להסתיר את החולצה האדומה. באנפילד. טוב שהבאתי סוודר.
בהמשך אותה עונה, לקראת הסוף, ריסה השווה עם העצמי הבלתי נשכח באנפילד בדקה ה-94, במשחק חצי הגמר הראשון של גביע האלופות. שוב נגד צ'לסי, אלא שהפעם יכולתי כבר להגיב. לצערי.
אתמול התפנה לרגע העולם מהמירוץ לבית הלבן ומסיפור הבחירות המתקרבות בישראל כדי לשמוע על הכותרת של היום. צ'לסי הפסידה בבית בתום ארבע שנים בלתי מנוצחות - מאז 2004 - ורצף של 86 המשחקים מסתיים.
ומי האחראית? החבורה באדום, שבאופן נדיר משקיפה על כל הליגה מהפסגה. הדרך עוד ארוכה, אבל הסיפור העונה נראה פתאום רציני. לנצח את יונייטד (אחרי פיגור) וצ'לסי בחוץ גורמים לנו לחשוב שאולי השנה היא השנה.
אומרים שאין היום צדק בעולם. רוצים הוכחה? סטיבן ג'רארד טרם זכה באליפות אנגליה.
אתמול הוא התקרב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו