"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

זרקו את הכדור למגרשי הדורות הבאים

,עודכן

אחת מטובות ההנאה הגדולות ביותר המזומנות למזכירי הממשלה, היא הזכות לעלעל בסטנוגרמות של ישיבות ממשלות ישראל לדורותיהן. חלק מהחומר מרתק, ולעתים גורם לך לפעור את פיך לנוכח הדברים (לעתים דברי הבל) שנאמרו על ידי מנהלי המדינה - מימין ומשמאל.

אני מודה שניצלתי היטב את היתרון המיוחד הזה כאשר נכנסתי לתפקיד ב־1984, ובזמני הפנוי קראתי בדפים המצהיבים ההם. יותר מכל ניסיתי להבין לאן ביקשה להוביל הממשלה שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים, ושהתפרקה בקיץ 1970, משום שבשנים ההן נקבעו העובדות. כפי שמיד לאחר קום המדינה ב־1948 נקבעו עובדות בתחומי דת ומדינה, בשאלת החוקה שלא חוקקה מעולם ובנושא מבנה המערכת השלטונית שלנו, כך לאחר מלחמת ששת הימים נקבעו העובדות בהקשר הישראלי־פלשתיני, אשר נותרו עימנו עד לימים הללו, כנושא מרכזי למחלוקת הקורעת את החברה.

אמרתי לעצמי אז כי חבל שרק אני מעיין בעמודים הללו. רציתי שעוד רבים אחרים יבינו מה התרחש אז - בימי טרום המלחמה, בימי המלחמה עצמם, שבמהלכם כבר נקבעו העובדות הראשונות בשטח, ובעיקר - בחודשים שאחרי, אשר בהם נחרצו גורלות רבים. לכן שמחתי כאשר סטנוגרמות 1967 נחשפו.

אחריות עצומה היתה מוטלת על האנשים הללו, שמצאו עצמם, בן יום, אחראים לשטח הגדול פי ארבעה משטחה של ישראל הריבונית ב־4 ביוני, והם לא עמדו בה. היו בהם "מבוגרים אחראים", כמו שר הדתות זרח ורהפטיג, שהזהיר מפני הנימה שלפיה "אנו שולטים בכל. לא צריכים כבר להגיד שאנחנו חובקים זרועות עולם. בכל זאת הייתי אומר שנציב לנו איזה גבולות". הוא שואל את רה"מ, לוי אשכול, אם דין עזה כדין טבריה, ואילו אשכול הקשיש והחולה עונה לו, משום מה: "אין לי ברירה". היו "יונים", כמו שר החינוך זלמן ארן, שאמר כי תהא זו אשליה להאמין שאפשר להחזיק את הערבים בשטחים מבלי להעניק להם זכויות, אבא אבן שהעדיף להעלות תהיות, ו"נצים" כמו השר ללא תיק מנחם בגין, שר הביטחון משה דיין ושר העבודה יגאל אלון, שהתחרו ביניהם ברעיונות של סיפוח ושל "עידוד" הפלשתינים לעזוב. דיין, כדרכו, העלה את הדילמה האמיתית, באומרו: "נצטרך להחליט: או שמסתלקים משם, עם הסכם עם חוסיין, או שמקבלים זאת על אחריותנו". אפשר היה, אז, לצאת מן הגדה ולספח שטח מינימלי, אבל ההכרעה לא נפלה.

התמונה המצטיירת היא שחבורת ילדים נכנסה לבד לחנות שוקולד, בניגוד למה שקרה 19 שנים קודם לכן, כאשר המורה, בן־גוריון, ידע להיאחז בעיקר ולוותר על השאר. האנשים הטובים הללו, חברי ממשלת 67', סיבכו אותנו כשיצרו עובדות בשטח מבלי להבין לאן הן מובילות, וזרקו את הכדור למגרשי הדורות הבאים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר