זרקו את הכדור למגרשי הדורות הבאים

אחת מטובות ההנאה הגדולות ביותר המזומנות למזכירי הממשלה, היא הזכות לעלעל בסטנוגרמות של ישיבות ממשלות ישראל לדורותיהן. חלק מהחומר מרתק, ולעתים גורם לך לפעור את פיך לנוכח הדברים (לעתים דברי הבל) שנאמרו על ידי מנהלי המדינה - מימין ומשמאל.

אני מודה שניצלתי היטב את היתרון המיוחד הזה כאשר נכנסתי לתפקיד ב־1984, ובזמני הפנוי קראתי בדפים המצהיבים ההם. יותר מכל ניסיתי להבין לאן ביקשה להוביל הממשלה שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים, ושהתפרקה בקיץ 1970, משום שבשנים ההן נקבעו העובדות. כפי שמיד לאחר קום המדינה ב־1948 נקבעו עובדות בתחומי דת ומדינה, בשאלת החוקה שלא חוקקה מעולם ובנושא מבנה המערכת השלטונית שלנו, כך לאחר מלחמת ששת הימים נקבעו העובדות בהקשר הישראלי־פלשתיני, אשר נותרו עימנו עד לימים הללו, כנושא מרכזי למחלוקת הקורעת את החברה.

אמרתי לעצמי אז כי חבל שרק אני מעיין בעמודים הללו. רציתי שעוד רבים אחרים יבינו מה התרחש אז - בימי טרום המלחמה, בימי המלחמה עצמם, שבמהלכם כבר נקבעו העובדות הראשונות בשטח, ובעיקר - בחודשים שאחרי, אשר בהם נחרצו גורלות רבים. לכן שמחתי כאשר סטנוגרמות 1967 נחשפו.

אחריות עצומה היתה מוטלת על האנשים הללו, שמצאו עצמם, בן יום, אחראים לשטח הגדול פי ארבעה משטחה של ישראל הריבונית ב־4 ביוני, והם לא עמדו בה. היו בהם "מבוגרים אחראים", כמו שר הדתות זרח ורהפטיג, שהזהיר מפני הנימה שלפיה "אנו שולטים בכל. לא צריכים כבר להגיד שאנחנו חובקים זרועות עולם. בכל זאת הייתי אומר שנציב לנו איזה גבולות". הוא שואל את רה"מ, לוי אשכול, אם דין עזה כדין טבריה, ואילו אשכול הקשיש והחולה עונה לו, משום מה: "אין לי ברירה". היו "יונים", כמו שר החינוך זלמן ארן, שאמר כי תהא זו אשליה להאמין שאפשר להחזיק את הערבים בשטחים מבלי להעניק להם זכויות, אבא אבן שהעדיף להעלות תהיות, ו"נצים" כמו השר ללא תיק מנחם בגין, שר הביטחון משה דיין ושר העבודה יגאל אלון, שהתחרו ביניהם ברעיונות של סיפוח ושל "עידוד" הפלשתינים לעזוב. דיין, כדרכו, העלה את הדילמה האמיתית, באומרו: "נצטרך להחליט: או שמסתלקים משם, עם הסכם עם חוסיין, או שמקבלים זאת על אחריותנו". אפשר היה, אז, לצאת מן הגדה ולספח שטח מינימלי, אבל ההכרעה לא נפלה.

התמונה המצטיירת היא שחבורת ילדים נכנסה לבד לחנות שוקולד, בניגוד למה שקרה 19 שנים קודם לכן, כאשר המורה, בן־גוריון, ידע להיאחז בעיקר ולוותר על השאר. האנשים הטובים הללו, חברי ממשלת 67', סיבכו אותנו כשיצרו עובדות בשטח מבלי להבין לאן הן מובילות, וזרקו את הכדור למגרשי הדורות הבאים.