כל מילה נכונה, ההתערבות עלולה לסבך

כל מילה שנאמרה אמש על ידי ראובן ריבלין בגנותה של מארין לה פן היתה אמת לאמיתה. היא אינה מכחישת שואה, אבל יש רבים כאלה במפלגתה. בראש ובראשונה אביה, ז'אן־מארי לה פן, שבירך אותה על הישגה בסיבוב הראשון. הפטור שהעניקה לה פן לממשלת וישי, שהסגירה את אזרחיה היהודים לרצח בידי הנאצים, גורם לסלידה. היא מחקה את הסליחה שביקשו נשיאים קודמים.

רק שמתעורר ספק אם נכון עושים מנהיגי ישראל המתערבים במערכת הבחירות בצרפת. ידוע לכל שישראל שוללת כל מה שמייצגת לה פן, והיא מעוררת התנגדות גורפת בקהילה היהודית, אם כי לפי הערכות שונות כ־15 אחוזים מחבריה יצביעו לה (בעיקר בשכונות מעורבות עם מוסלמים). אבל מה התועלת?

אין סימנים שעמנואל מקרון ביקש סיוע פוליטי מישראל; שהוא מודאג שמא היהודים בארצו לא יצביעו לו בסיבוב הבא ברוב מכריע. הוא יקבל את קולותיהם בחינם וישראל לא תצא נשכרת מתמיכה בו. אז למה לה?

הרי כבר עתה כ־40 אחוזים מהצרפתים מודיעים בסקרים שיצביעו ללה פן, ונותרו שבועיים שבהם עלול הגלגל להתהפך לטובתה - ומה אז? ישראל תתחיל לגמגם? להסביר כי היא מכבדת את הכרעת הבוחר הצרפתי? ש"אם כי" ו"מצד שני" ו"לא מן הנמנע ש..."?

יש נאומים מועילים, שהשתיקה מועילה מהם. אבל אם מתעורר צורך להתערב נגד לה פן, כי אז יש דרכים אחרות לעשות זאת. על ידי דרגים יותר נמוכים ותוך טשטוש־מה של זהות הדובר, ובוודאי לא למשוך את האש לדרג של נשיא וראש ממשלה ושר. על אירופה עובר גל מדאיג של לאומנות קיצונית. ככל שהוא מתממש במדינה כלשהי ישראל נאלצת לבלוע את הגלולה המרה ולהתדיין עם משטרים מסוכנים, מכוערים. מוקדי החיכוך עימם קיימים בשטח. אין טעם לממשם בטרם עת.