"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אושר לא מושלם, אבל שלנו

,עודכן

"לפעמים נדמה לי שהאושר הולך ברחוב המקביל וצריך ללכת ולקחת אותו / ולפעמים זה נדמה לי שהאושר גר בבית ממול - וצריך לעבור לגור איתו", כתב עוזי חיטמן ז"ל בפתיחת שירו "אושר". אם נתייחס למה שאנחנו רואים ושומעים בכלי התקשורת, אולי באמת היה כדאי לאמץ את הרעיון של היוצר הענק וליישמו בחיינו. לעלות על המטוס הראשון שיוצא מנתב"ג ולרחף מעל הים והצרות שמקשות את חיינו בישראל.

אבל לאן נטוס? ובכן, על פי מדד האושר שהתפרסם השבוע, כדאי לנו להתלבש טוב וחם, כמו שאמא פולנייה שולחת את הבן שלה בפעם הראשונה לשחק בחוץ בחורף. למה? כי פיסגת האושר, כך מספרים לנו, נמצאת בארצות הטמפרטורות הנמוכות: נורבגיה בראש, דנמרק שנייה ואיסלנד מייד אחריה.

אבל רגע, הישראלים, שמרבים לקבל במה בטלוויזיה או לפזר את תעמולת "גנבו לי את המדינה" ברשתות החברתיות למשל, העדיפו כזכור את ברלין, על תרבותה ועל המילקי שלה. אך ראו איזה פלא, גרמניה העילאית ניצבת רק במקום ה־16, שני מקומות מתחת לארה"ב ולחלום האמריקני שלא מתפוגג ותמיד נחשב ליעד מועדף.

והנה, הצצה קלה בטבלת המדד מציגה את ישראל - מטרת התקיפה של מלינים רבים מבית - כמי שהתייצבה במקום ה־11. נכון, אין היא האמיר של העץ, אבל בכל זאת עולה השאלה איך היא הצליחה להתעלות על מדינות מערביות מובילות, ובהן גם הממלכה הבריטית, שהסתפקה במקום ה־19?

האמת היא שלכל אחד יש תשובה משלו, הגדרה משלו לאושר. היא יכולה להיות חומרית, אולי רוחנית או נפשית, וייתכן שאפילו משהו שייראה לנו טיפשי לחלוטין. זה לא ממש משנה, משום שהתוצאות לפנינו: "אין כמו ישראל" היא האמירה שמובילה את רוב תושבי הארץ הזו, על תחלואיה וחסרונותיה, כמו גם על כל הטוב שבה, שאותו לא תמצא ברחוב המקביל. או כפי שסוגר עוזי חיטמן את השיר "אושר": "לא ברחוב אחר ולא בבית זר / לא ביום אחר ולא בלב נסתר / האושר בתוכי הוא גר".

ואנחנו, גם אם עשר מדינות ניצבות לפנינו בטבלת המדד, גרים בתוך האושר, גם אם הוא יחסי ואינו מושלם כמו במדינה האוטופית שעליה אוהבים לא מעט לפנטז. אז נכון, לקטר לעצמנו זה כיף לא נורמלי, זו הדרך הזולה ביותר לפרוק את מה שהפסיכולוג יקשיב לו תמורת 400 שקלים לשעה, אבל בריחה מהמציאות, דרך ביקורת הגבולות, לא מבטיחה דבר. זה לא רק עניין של פטריוטיות, אלא הבנה פשוטה של כמה דברים, ובהם היסטוריית היחס של העולם כלפינו, שנדמה כי מאיימת לחזור במעילה האנטישמי.

ואם זה נשמע לכם פרנואידי, אז רגע לפני שאתם הופכים לשכנים של משפחת יוהנסון באחת משכונות אוסלו, פשוט תחזרו לשיר של חיטמן, המסכם זאת כך: "וכשהלכתי ועברתי לרחוב המקביל / ואל הבית ממול / וקמתי ביום אחר בבית זר / אז ראיתי גם שם שהאושר מוביל / אל מה שממול / אל המקום שבו הייתי כבר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר