ליברמן מאיים על חופש הדעה

"ומי אלה?" שאלה מלכת הלבבות את אליס (בארץ הפלאות) בספרו של לואיס קרול, בהצביעה על שלושת הגננים (שהיו קלפים). "מניין לי לדעת, זה לא העסק שלי", נענתה באומץ. "המלכה הסמיקה כולה מרוב חרון, ולאחר ששלחה בה לרגע מבט מזרה אימים כמו חיית טרף, צרחה 'עִרפו את ראשה! עִרפו'..."

אז אחרי שחיסל את איסמעיל הנייה, כפי שהבטיח לעשות ביום שיהיה שר ביטחון, פנה אביגדור ליברמן לטפל באיום התורן: אֵם המכינות הקדם צבאיות, "בני דוד" בעלי, בטענה שדברי הרב לוינשטיין פגעו בציבור גדול. אמת, סגנונו של הרב היה מכעיס ומיותר ודבריו קשים, אבל משעשע לשמוע ביקורת ממי שחלק ניכר מהקריירה הפוליטית שלו נבנה על דיבורים פוגעניים והיום מלין על "סגנון בוטה" ו"רצון להתגרות ולהתסיס". עד היום לא ברורה עמדתו האידיאולוגית של ליברמן בשום נושא, למעט שנאת ערבים. עכשיו הוא מבקש לרכוב על הגל העכור של הבעירה הציבורית ביחס לשירות קרבי לנשים.

בכל יום נשמעת אמירה קשה המכעיסה מאן דהו שנפגע ומבקש נקמה: העיפו אותו, פטרו אותה, סיתמו את פיהם וכיוצא באלה דרישות, המתחרות במלכת הלבבות דלעיל, שכל מי שאמר או עשה דבר שלא מצא חן בעיניה, זכה לפקודה הנחרצת: "עירפו את ראשו".

כדאי להרגיע. כיכר השוק דורשת אמירות שנויות במחלוקת; השיח הציבורי יוצא נשכר מקביעות מחודדות וחריפות, הגורמות לציבור לחשוב על אמונותיו ועל ערכיו ולהתמודד עם הערעור על תקפותם. זאת חוכמה משעממת למדי לשמוע דעות בגבולות הקונצנזוס. בזמנו התרעמתי על שלילת פרס ישראל מפרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, אף שאמירותיו הקיצוניות כמעט פירקו לגזרים את סובלנותי. לליבוביץ נודע תפקיד חשוב באתגור השיח הציבורי, כסוקרטס בשעתו באגורה (מקום אסיפות העם בפוליס) האתונאית.

הרב לוינשטיין אמר דברים פוגעים ומכעיסים. אז מה? לשם כך קיים משפט הציבור. אפשר להתווכח איתו בתוקף, בחריפות, בקיצוניות הפוכה. סוגיית השירות הקרבי לנשים אינה רק סוגיה הלכתית־דתית. בניגוד לרוח הנושבת בתקשורת, הוויכוח עליה לא הוכרע והוא מתקיים בעוז באתרים נוספים, בין מומחי צבא, רופאים, חוקרי גוף ומאמץ ועוד. אי אפשר לפטור את הסוגיה בפסיקה חד־משמעית לטובת שירות קרבי מלא לנשים, רק כי התקינות הפוליטית דורשת. כך לא חותרים לאמת ולא מגיעים להבנה מקיפה.

יש להתנגד במלוא הכוח לניסיון לסתום פיות. אין סוגיה שאינה בת ויכוח. חירות המחשבה וחופש הדעות נועדו במיוחד לדעות מקוממות. כך כתבתי כאן בעד זכותה של חנין זועבי להתריס נגדנו. המקרה של הרב לוינשטיין בולט, משום שמי שמבקש לסכור את פיו זה האגף ה(פסבדו)־ליברלי, שמגלה סובלנות אינסופית לאמירות הקיצוניות ביותר כלפי תומכי ליכוד, דתיים, מתנחלים וחרדים או כלפי אמירות של ערבים נגד המדינה. פעם אחר פעם מתברר שהליברל הישראלי הממוצע יהיה מוכן למות על זכותנו - לחשוב כמוהו.

האיום של שר הביטחון לפגוע במעמדה של המכינה הקד"צ בעלי מקומם שבעתיים. ראשית, הוא מתערב בחופש הדיבור והחינוך ופוגע בדמוקרטיה. שנית, הוא לא הפך באמת למגן התקינות הפוליטית, אלא כדרכו, מתאים אמירותיו לציבור מצביעים הנמצא במרכז המדומיין, ועל הדרך מקושש נקודות זכות בקרב יריבי ההתיישבות.

שלישית, גם עשר שנים של ליברמן במשרד הביטחון לא יביאוהו להשוות את תרומתו עם תרומתה לביטחון ישראל של המכינה הקדם צבאית הראשונה "בני דוד" בעלי, של הרב לוינשטיין ממייסדיה, ושל ראשה, הרב אלי סדן, שקיבל את פרס ישראל על מפעל החיים החלוצי אשר סיפק השראה לכלל המכינות הקד"צ כיום. אלפי בוגריה המאיישים את מיטב היחידות בצה"ל מעידים על כך, וכן רשימת נופליה.

המכינה בעלי אינה שייכת למפלגה דתית אלא היא נכס כלל ישראלי. כך או כך, בסוגיית ליברמן, נקווה שהימין הישראלי למד את הלקח.