היזהרו מדה לגיטימציה

חשוב שבחברה הישראלית יהיו קולות שמרניים כמו שיהיו קולות פרוגרסיביים. גם אין שום טעם לטשטש עמדות של כל אחד מהצדדים כי לא זו הדרך לבנות ולגבש את הערכים של החברה, מה שמשותף לכל וגם נקודות המחלוקת. מה שבטוח שמסע של דה-לגיטימציה ולגלוג מצד לצד אינו יכול להפרות את השיח הציבורי וכתוצאה מכך גם העשייה הציבורית ובניית חברת מופת נפגמת.

כאשר רב מוביל קובע שחיילות אינן יכולות לעבור שירות בצה"ל ולצאת כיהודיות הוא אינו מעביר ביקורת עניינית וגם לא מציג את עמדתו נגד גיוס נשים לצה"ל, אלא הוא מייצר דה-לגיטימציה מכוונת כנגד אותן חיילות. אי אפשר לתרץ את הביטוי כטעות בסגנון. אותו רב היה יכול לבחור הרבה דרכים ומילים אחרות כדי לבטא את התנגדותו לגיוסן.

מראשית המדינה נשים לחמו בצה"ל ומההתחלה הנושא עורר מחלוקת רבתית כולל משברים פוליטיים. כבר ב-1949 ח"כ זרח ורהפטיג, מראשי המפד"ל התבטא כנגד גיוס בנות בצה"ל, כשאמר: "הערות רבות נשמעו נגדנו בשאלה זו, שמענו שאנו רוצים להחזיר את היהודים לתקופת ימי-הביניים, התנגדותנו לגיוס הנשים באה משום שאנו רואים בו סכנה למילוי התפקיד העיקרי של האישה: תפקיד האם בישראל".

גם היום יש רבנים וחסידיהם שהדעה שלהם לגבי נשים בצה"ל לא השתנתה. חשוב לדייק שגם בתוך המחנה המתנגד יש מגוון דעות. החל מהתנגדות לכל צורת גיוס חובה או בהתנדבות, עד למי ש"רק" מתנגד לשירות קרבי לחיילות ביחידות מעורבות. עמדה זו משקפת את כמעט כל הרבנים מהציונות הדתית, כולל הליברלים שבהם. ברור שדבריו של הרב יגאל לוונשטיין מייצגים את הסמן השמרני ביותר בנושא.

בניגוד לרב לווינשטיין, הרב שלמה אבינר, מחשובי הרבנים בציונות הדתית נקט עמדה מעט אחרת. בשאלה העקרונית הרב אבינר אוסר באיסור מוחלט גיוס בנות לצבא ובזה הוא דומה ללווינשטיין.

הוא אפילו התבטא באופן חריף "שבנות דתיות בצה"ל מביאות חורבן על הצבא". ולמרות זאת ובאופן מפתיע הרב אבינר חיבר ספר הדרכה לחיילות דתיות. כאשר נשאל למה הוא כתב את הספר, ואיך הוא נותן לדבר לגיטימציה הוא ענה "אם בת עושה זאת, בכל זאת יש לעזור לה כדי שתחזיק מעמד כמה שאפשר". בעיניי הרב אבינר מצליח לבטא סוג של סולידריות עם החיילות למרות חילוקי הדעות.

מספר הבוגרות של מערכת החינוך דתית המתגייסות לצה"ל עולה בהתמדה. בין השנים 2010 – 2014 המספר הוכפל, וצה"ל ממשיך לעשות מאמצים גדולים לגייס את הנערות הדתיות, וליצור עבורם תנאים המאפשרים להן להמשיך באורח חיים דתי בצבא. חשוב לציין שבמחקר של רנית בודאי-היימן מאוניברסיטת בר-אילן היא גלתה שכמעט מחצית מהמתגייסות עושות זאת ללא התייעצות עם רב כל שהוא, כאשר אחרות התייעצו והחליטו לבד וחלקן קבלו אישור מהרב שלהן.

חשוב שהחברה הישראלית תדון ללא מורא בנושא של מקומן של נשים בצבא, בגיוס חובה או בהתנדבות, בתפקידי לחימה או בעורף, וכמובן בשילובן הראוי עם חיילים וקצינים. חשוב שגם הקולות השמרנים על גווניהם השונות יישמעו, כך שכל אחד בחברה הישראלית יכול להרגיש חלק מהדיון והשיח, אבל על כולם לשמור ולהיזהר מדה-לגיטמציה לצד השני, מה שגורם לעצירת כל דיון ענייני והופך מחלוקת לשם שמיים לחילול השם.

ולסיום מציע לכולנו לאמץ את העצה של שלמה המלך בקהלת לגבי ניהול דיונים וויכוחים "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".

הכותב הינו יו"ר ארגון גשר לקידום חיים משותפים בישראל