הבשורה מהפיסגה: המהפך התפיסתי

מפגש הפיסגה המוצלח בין טראמפ לבין נתניהו היה גדוש גילויי חיבה, לבביות ואהדה כלפי רה"מ וכלפי האתוס, המורשת ומכלול הערכים והאינטרסים האסטרטגיים המחברים ומקשרים בין שני השותפים ל"יחסים המיוחדים" שבין וושינגטון לבין ירושלים. מבחינה זו, הוא עמד בניגוד קוטבי ל"ועידות פיסגה" קודמות לא מעטות, שנערכו באווירה מתוחה. עם זאת, משמעותה האמיתית של הפיסגה האחרונה לא היתה מעוגנת רק ברוח הפיוס שנשבה ממנה בחלוף שמונה שנים של צינה וסגריר, אלא ובעיקר בתכנים שהנשיא ה־45 העניק להם ביטוי צלול וברור.

מבחינה מהותית, אפשר להתייחס ל־15 בפברואר 2017 כאל קו פרשת מים דרמטי בתולדותיה של הברית האמריקנית־ישראלית, כאשר תפאורת הרקע נועדה להעצים עוד יותר את רישומה של התמורה המפליגה שהתחוללה בחשיבה האמריקנית על אודות הסכסוך הישראלי־פלשתיני ודרכי יישובו בעקבות כניסתו של הדייר החדש לבית הלבן שבשדרות פנסילבניה 1600. מקורה של תמורה זו טמון בנכונותו של המתווך המסורתי המרכזי בסכסוך - הלוא הוא "גוליבר" האמריקני - לצמצם את מעורבותו בתהליך ולהעביר את מרכז הכובד לשחקנים המקומיים והאזוריים.

יש לזכור כי מאז ועידת לוזאן, שהתכנסה באביב 1949 במאמץ ליישב את הסכסוך הישראלי־ערבי על כל נדבכיו, פעלה הקהילה הבינלאומית ללא לאות כדי להביא ליישובו, או לייצובו, של הסכסוך בשלמותו, או לפחות של כמה ממרכיביו. מעצמות העל, פורום הקוורטט, מועצת הביטחון של האו"ם ואפילו ארגון מדינות אפריקה - כל אלה היו רק חלק מהשחקנים ומהכוחות שבחשו בקדירה המבעבעת והעלו יוזמות שונות (ומקצתן משונות) להביא את בשורת השלום לזירה זו.

אף שרוב ניסיונות ההסדר, שעוצבו מחוץ למרחב הישראלי־ערבי, העלו חרס, לא הפחית הדבר כמלוא הנימה ממידת מחויבותה של המערכת הבינלאומית להמשיך לנסות לקדם תהליכי הסדר באזור רווי שסע ומחלוקת, בדרך כלל ללא הצלחה יתרה. לעומת זאת, המהלכים שבסופו של דבר הצמיחו הסכמי שלום (ולו גם בעל אופי קר וצונן) בין ישראל למצרים ובין ישראל לירדן נולדו וצמחו בתוככי האזור עצמו, ולא היו תולדה של מהלך שגובש או נרקח על ידי שחקנים חיצוניים. על רקע היסטורי זה יש בדגש, שהנשיא טראמפ שם על מרכזיותם של הצדדים המעורבים ישירות בסכסוך הישראלי־פלשתיני בתהליך ההסדר, חידוש מרענן. העובדה שמדובר בנשיא שלא צמח במערכת הפוליטית, ושלכן אינו כבול ומחושק על ידי נוסחאות ומסגרות התייחסות מסורתיות ומקובלות (דוגמת החלטה 242 מנובמבר 1967 ונוסחת "פתרון שתי המדינות"), מאפשרת לו לחשוב "מחוץ לקופסה" ולמקד את מעצמת העל האמריקנית במשימות של הענקת סיוע ותמריצים כלכליים לצדדים. זאת תוך נכונות לוותר על הובלת התהליך עצמו.

כך עשוי להתגבש (בייחוד ברשות הפלשתינית) תהליך של הבשלה, שהוא תנאי מוקדם הכרחי לכל הסכם. מבחינה זו, נכונותו של הבית הלבן לנטוש, באיבחה אחת, את הפרדיגמות והאקסיומות המושרשות ולאפשר לכוחות המקומיים והאזוריים ליטול את האחריות המרכזית לתהליך השכנת השלום, היא בבחינת מהפכה מחשבתית של ממש. ימים יגידו אם מהפך תפיסתי זה אכן ייצור את התנאים לפריצת דרך.