לא העבר, מחר

ראיינתי אותו כעיתונאי • עבדתי איתו מקרוב כפוליטיקאי • ובנסיעה אחת לצרפת השתדלתי ללמוד מהניסיון שלו - במדינאות, וגם ביכולת ליהנות מהחיים • יוסי ביילין, שהעביר שעות רבות עם שמעון פרס, נזכר

שמעון פרס, שנכון למועד סגירת הגיליון עדיין נאבק על חייו, נמצא רוב ימיו בסוג של מסגרת מוגנת. הצעיר שאהב לרכוב עם חברתו על האופנוע שלו כמזכ"ל "הנוער העובד" הפך לאיש ציבור. הוא היה ממונה על שירותי הים של "ההגנה", נשלח לנהל את משלחת הרכש של צה"ל בארה"ב ועוד לפני גיל 30 היה מנכ"ל משרד הביטחון. במשך שנים היה מזוהה עם המשרד הזה כמנכ"ל, כסגן שר תחת בן־גוריון, כשר וכראש ממשלה שהחזיק גם במשרד זה. לסופרמרקטים ולשווקים היה מגיע, בעיקר, לקראת בחירות. הוא לא מצא עצמו בתור בסניף הבנק או בקופת החולים, ואני מניח שכבר שנות דור לא הריח את ניחוח המוסך. ואף על פי כן, הוא מחובר להווה ולעתיד, מכיר היטב את בעיות היומיום, עוקב אחר ההתפתחויות המדעיות וחלוץ בהתייחסות לחידושים כמו המכונית החשמלית או הננו־טכנולוגיה ובקידומם.

באמצעות אנשים צעירים שסבבו אותו כל חייו, קריאה אינטנסיבית, סקרנות, שיחות ארוכות עם ציבור בחוגי בית והופעות אינספור, הוא חש היטב את הקשיים ואת האתגרים, מבין את הצרכים ומנסה לפתור בעיות. בתפקידיו הרבים הוא הצליח לשלב תפיסה עקרונית באשר לצורך לאשש את ביטחונה של ישראל וליצור שכנות טובה בינה לבין שכניה כחלק מתפיסת הביטחון שלו, עם יכולת ביצוע נדירה, שבאה לידי ביטוי בשנים שבהן כיהן כרה"מ. יש לו ביטחון עצמי שאינו הופך אותו לזחוח דעת. זה היה הביטחון העצמי שהוביל אותו להחלטות דרמטיות כמו התוכנית הכלכלית שהצילה את החברה הישראלית ב־1985, היציאה מלבנון אל רצועת הביטחון או נכונותו לאמץ את תהליך אוסלו, אף שהוחל בלא ידיעתו.

השנים הארוכות בשירות הציבורי לא גרמו לו ליחס ציני כלפי חידושים, אלא ההפך מכך. הוא חשש כל כך מכבלי העבר, עד כי בשלב מסוים הרחיק לכת והמליץ להפסיק את לימודי ההיסטוריה, וציטט את בן־גוריון אשר אמר כי אין זה די להיות מעודכן, וכי יש להיות "מתומחר", כלומר, לצפות את המחר.

 

לראיין אגדה

ראיינתי אותו ב־1963 ככתב נוער של "מעריב לנוער". היינו כמה כתבים צעירים שבאו ללשכתו במשרד הביטחון. אז, בגיל 40, הוא נחשב לאחד מאנשי העתיד הבולטים ביותר של מפא"י, לצד משה דיין ואבא אבן. אם דיין היה אגדה צבאית ואבן היה אגדה דיפלומטית, פרס נחשב לאגדה ביצועית. הדרך שבה הצליח להוביל את הצרפתים והבריטים אל מבצע סיני, שהביא לנו שנים ארוכות של שקט, נזקפה לזכותו, לצד סיפורו של הכור בדימונה. הוא דיבר איתנו על העתיד ועל ה"מידוע" של ישראל, ואנחנו התפעלנו מן האיש עם השסע בסנטר.

הפעם הבאה שבה ראיינתי אותו היתה תריסר שנים אחר כך. הוא היה שר ביטחון פופולרי, ונץ מנוצץ. הייתי אז עיתונאי ב"דבר", וכששאלתי אותו על ההתנחלויות (שהאמנתי כי זו היתה טעות קשה להקימן), הוא אמר לי משפט שצימרר את גופי: "דע לך כי ההתנחלויות הן השורשים והעיניים של ישראל". כמו מנהיגים אחרים שכיהנו בתפקידים ציבוריים שנים רבות, שינה גם הוא את דעתו, וגם תדמיתו השתנתה. האיש שהתנגד לאזכור המושג "סוציאל־דמוקרטיה" באמנת מפלגת העבודה (כאשר בינואר 1968 נולד האיחוד בין מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י), הפך עשר שנים מאוחר יותר לסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. הנץ המזוהה כל כך עם ביטחון ללא פשרות, שהתנגד להקמתה של מדינה פלשתינית, הפך למובילו של מחנה השלום, מצא עצמו בהפגנות עם שלום עכשיו ו"זכה", בתמורה, ל"אמא ערבייה" ולתמונות עם כאפייה.

מצד אחד הוא וורקהוליק. קם מוקדם בבוקר, הולך לישון מאוחר בלילה ומסתפק בארבע שעות שינה. לא יוצא לחופשות, לא עושה הפסקות. לא מבין איך אחרים מרשים זאת לעצמם כשהחיים קצרים כל כך, גם אם הם ארוכים לכאורה. מצד אחר הוא אוהב לחיות, לרקוד, לשתות, לאכול אוכל טוב.

יום אחד בילינו יחדיו בחופשה מאולצת. זה קרה רק פעם אחת בשבע השנים שבהן עבדתי צמוד אליו כדובר מפלגת העבודה וכיועצו המדיני, ובעוד 11 שנים שבהן מילאתי תפקידים ממונים ונבחרים תחתיו. זה היה בינואר 1981. יצאנו לנסיעה סודית, אשר רק ראש הממשלה דאז מנחם בגין ידע עליה, למרוקו. טסנו לפאריס בטיסה מסחרית, ומשם היה אמור מטוסו האישי של המלך חסן השני לקחת אותנו לרבאט. כשהגענו לפאריס התברר לנו כי מטוס המלך יתעכב ביום. פרס כעס. שברנו את הראש: מה עושים בצרפת יום שלם כשאין ישיבות ופגישות מדיניות? הרי איננו יכולים לכפות את עצמנו על מקבלי ההחלטות שם ברגע האחרון! "היית בניצה?" שאל פרס. השבתי בשלילה. "אוקיי. בוא נטוס לשם, נלמד אותך לשתות אלכוהול". מול משימה כזו לא יכולתי להביע הסתייגות. זה היה היום היחיד שבו "התפרענו".

זה נראה כמו בסרטים. יום קר ואפור בניס (שקראנו לה ניצה). בתי המלון כמעט ריקים על הריביירה, ואחד מהם שמח לארח אותנו במחיר שווה לכל נפש. פרס לקח על עצמו את השליחות שהמציא ברצינות מלאה. הוא הזמין יין כלשהו, לחם לבן וחמאה, וניסה לשכנע אותי שאין זה קשה כל כך לשתות יין, מייד אחר כך לאכול לחם בחמאה ולהחליק את הכל אל הקיבה.

אחר כך עטינו על עצמנו לבוש חם ויצאנו אל החוף לשעה ארוכה, עד שהחל לטפטף. זו היתה הזדמנות פז עבורי לשאול אותו שאלה מהותית. תהיתי אם יסכים לאמץ את נוסחת "יריב שם־טוב" (נכונות ישראלית להידבר עם כל גורם פלשתיני שיכיר בישראל ויאמץ את החלטת מועצת הביטחון 242), אם וכאשר ייבחר לראשות הממשלה. הוא אמר שזה מוקדם מדי, ושאינו בטוח שהקרקע בשלה לכך מבחינת דעת הקהל בארץ. הוא לא דחה את האפשרות, והבנתי כי אינו שולל את הנוסחה. 12 שנה אחר כך, כשהנחתי לפניו את טיוטת ההסכם שהוכנה באוסלו, חייך ואמר: אתה זוכר את ניצה? נכשלנו עם האלכוהול שלך, אבל על נושא אש"ף אפשר עכשיו לדבר ברצינות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו