להנמיך את הלהבות, לחזור לסובלנות

כשוך הסערה, עד ל"סערה" הבאה, ראוי שנבחן מה היה לנו עד כה, שנשקול ונבחן על מה המהומה, שמא עניין הרכבת הוא קרב מאסף של המחנה האחד ואולי של האחר? עד כמה באמת בלתי ניתן לחיות במדינת ישראל במתכונת "ההלכתית" שלה. מה יקרה אם "חלילה" לא תהיה רכבת בשבת?

סובלנות. זו מילה הבאה לרוב יחד עם צמד מילים אחר: פתיחות, ליברליות. שלוש המילים הללו מחייבות "הדדיות". כלומר, אי אפשר לדבר על סובלנות כאשר היא באה כדרישה. ואי אפשר לבקש "פתיחות" חד־כיוונית. מפני ששלוש המילים האלו לרוב באות בקונוטציה של דרישה ולא בקשה. מפני שדרישת השחרור מן השבת, כלומר שהכל יהיה מותר, אין לה מקום במדינת ישראל. מפני שקיומה של המדינה, גם לאחר כל הוויכוחים המרים מתקופת התחייה הלאומית, התבסס על קיבוצו של העם היהודי אל הארץ. והדגש כמובן על היהודי.

עכשיו נדמיין לעצמנו שפרופ' בן־ציון דינור, שר החינוך בשנים 1955-1951, היה מגיח ועומד מול המפגינים הנזעמים בתחנת רכבת בתל אביב ומעמיד שלט ממול: "עלינו לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל". ומייד מתייצב בתחנת חיפה עם שלט אחר: "עלינו להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים, שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם". ברור היה שקיתונות של זעם היו ניתכים על ראשו. ולא רק זאת, אפילו כיפה או מגבעת להגנה לא היו לו. כידוע, בן־ציון דינור היה "חילוני".

בפרספקטיבה מספיקה, ניתוח דבריו והשלכה אל ימינו מראים כי דווקא הצד המרגיש "מקופח", שבא להפגין בעד נסיעת רכבת בשבת וגם עבודות תשתית, נמצא במצב די טוב. פסטיבלים ומצעדים מכל סוג, קניונים ובתי קפה פתוחים ללא הגבלה. אם כן, דרישת החופש אינה במקומה. דרישת ההדדיות עולה בלהבות. יש גורמים המלבים את הגחלים הלוחשות, אלה שכבר החלו לדעוך. מפני שבחיי היומיום מרבית הציבור מסכים למצב המתהווה שבו יש מקום להבנה. ויש תהליכי עומק של הכרה בדבר חיוניותה של היהדות כדלק המבעיר את להבת הציונות.

ההתרסה המכוונת כאילו המאבק הוא מול החרדים "הסחטנים", מוכרחה ליפול מול רבבות ומאות האלפים והרבה יותר של אנשים כמוני, אשר טענות הסחיטה לא תעמודנה להם. כמי שמקיים את חובותיו עד הפרט האחרון, אני מצפה מהצד האחר להבין שעבודה בשבת עבור רבים מאוד היא פגיעה ישירה בנפש היהודית. כי אם אבותינו הקריבו את חייהם על השבת, לא יקרה שום אסון לדור החי בשפע חומרי גבוה מאוד, אם יידרש בדיעבד להתאפק יומיים או שלושה.

ואחרי הכל, אני מבין את הצד החילוני. מי שנלקח ממנו האוצר העצום של היהדות, קשה לו להבין שעבודה בשבת היא פגיעה קודם בנפש, הרבה לפני החומר. ועל כן יש להנמיך את הלהבות. להרחיק את המתסיסים ולשבת ולדבר בנועם, בבקשה ולא בדרישה.