אלפי מאמרים, רשומות (פוסטים), ציוצים, ראיונות ודיונים לעייפה טחנו עד דק את משבר הרכבת. כוכבי הפרשה קיבלו מקום נכבד: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר התחבורה ישראל כץ, החרדים, החיילים, עובדי הרכבת ואפילו הקטרים ופסי הרכבת. כוכבת אחת נותרה מבוישת, זו שבשלה פרצה המהומה ועל סף מפתנה נפלו כולם שדודים מבלי לדבר עליה, ככלי אין חפץ בו, מלכה ללא בית וכתר: השבת.
הנה השאלות שמחייבות דיון ציבורי מעמיק: מה האחריות של הציבור שאינו נמנה עם שומרי השבת במתכונתה הדתית־הלכתית, לעיצוב דמות השבת ברשות הרבים? האם אין לנו מה לומר על אופי השבת ברחובותינו? האם אנו מוכנים לוותר על מסחר בשבת לטובת תרבות בלבד? מהיכן מגיע הניכור כלפי השבת, עד שכל פעולה לשמירתה הופכת ל"כניעה לחרדים" ול"סחטנותם"? האם היא שייכת להם בלבד?
אינני מדבר על שמירת שבת לדקדוקיה ופרטיה, אלא כיום המנוחה השבועי המוקדש ללימוד, לתרבות ולשביתה מסוימת ממלאכה. זה החיבור עם אבותינו שבכל הדורות, עם אמהותינו שקיבלו שבת בהדלקת נרות אינטימית. זה שלנו! אי אפשר להתייחס אל האוצר האדיר הזה, ששום אומה לא העמידה כמותו לצאצאיה, כאל פח אשפה ציבורי שאפשר להשליך לתוכו את כל העבודות שלא הספקנו במהלך השבוע.
אינני מדבר על השבתת עבודות מלאה, אלא על הגישה לנושא. מתוך איזו השקפת עולם ניגשים להתמודד עם קיום מדינה מודרנית על שלל מוסדותיה החיוניים מול שאלת השבת, אופייה ושמירתה בפרהסיה.
לסוגיה הזאת יש השלכה מכריעה על סוגיית הזהות שאנו מתחבטים בעקביה מאז שבנו הביתה אחרי גלות ארוכה. הדיבור הפורמלי על "שמירת הסטטוס קוו" מגרד רק את קליפת המציאות, בעוד באמת ראוי לדבר על השבת כמגדירת זהות. לציבור הדתי והחרדי אין תמיד תשובות חלוטות כיצד ליישב את המתח המובנה במציאות חיינו הנוכחית, למעט אמירת "לא" ו"אסור". אסור להשאיר את הדיון הזה ללא השתתפות הציבור הכללי.
רוב הציבור היהודי בישראל הוא מסורתי במינון זה או אחר - כלומר מתייחס בחיוב לנושא שמירת המסורת התרבותית הדתית של העם היהודי. מובן שקיימים הבדלים, חלקם תהומיים, בין שומרי המסורת, אבל לא נחטא לאמת אם נאמר שקיים רוב מוחלט ביחס לשבת כיום המנוחה השבועי.
סביר להניח שכמעט(!) לא נמצא כיום בתוכנו מישהו הרוצה "ליישר קו" עם העולם הגדול ולהעביר את יום המנוחה לראשון. במאה ה־19 עלתה שאלה כזאת בקהילות יהודיות מסוימות (בברלין ועוד) בדבר "ביטול השבת ודחיית השביתה לראשון"!
אחד העם כתב על כך: "אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצות בשביל להכיר ערך השבת... מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוּכל בשום אופן - אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים - לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'.
אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא (לקומה) האחרונה של 'חמריות' ושִפלות מוסרית ושׂכלית.
ועל כן בודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על 'מתנה טובה' זו, ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה".
עד כאן אחד העם. קיראו שוב ושננו לילדיכם. יש לנו אחריות על השבת. בלי מחויבות ממלכתית כלשהי לשמירת שבת במרחב הציבורי, אנחנו עלולים לאבד את צדקת חזרתנו ההיסטורית לציון.
מי ששב הביתה היה אותו עַם שהעניק לעולם את מתנת השבת והתעקש לשמור עליה בגיא צלמוות של עמים ולאומים. אסור לנו לוותר על השבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו