סיפור הפרברים

יישובי יו"ש נבנו לפי היגיון פרברי, לא ככפר או כקיבוץ • לכאורה אפשר למצוא בהם סידור לילדים ויכולת ליצור גם הרחק מהעיר, אלא שהם לא ממלאים את תפקידם • תגובה למאמרה של אמילי עמרוסי

במאמרה "למה עזבתי את טלמון" ("ישראל השבוע", 26.08.2016) הציבה אמילי עמרוסי ציון דרך בשיח הישראלי. היא מזמינה בו התבוננות ובירור ביקורתי לכולנו, לא רק לציבור המתנחלים. כדרכה, כתיבתה מלאת חן. לכאורה מדובר במעין כתב הגנה, הסבר לחברים שנשארו על הגבעה מדוע נטשה אותם אל מרחבי הנוחות בעיר הגדולה. אך למעשה, באופן די ישיר, למרות הביקורת האוהדת על מה שכה היקשה עליה להישאר שם, אפשר לקרוא את דבריה כשיר הלל לחברים שנשארו שם וגם ימשיכו לחיות שם, למרות הסבל, החרדות ומכלול הקשיים.

בשיח הישראלי, שנעשה לעיתים רדוד עד כדי סיכון, כמו בין אוהדי כדורגל, מי יוכל להסביר בהצלחה למה עבר מאהדת מכבי להפועל? אחרי הכל, בשיח אוהדים ממש קשה להסביר כיצד דווקא המעבר לקבוצה היריבה יכול בעצם להועיל. בכבלי השיח הקוטבי יש רק שתי אפשרויות: או להמשיך יחד או לנטוש ולערוק. מעל פני השטח, כך היה גם בתנועה הקיבוצית. אלא שמבט מעמיק ילמד עד כמה נבנתה עוצמתה של התנועה הקיבוצית דווקא מזיקותיה אל כל אלה שעברו בשורותיה, שעל אף עזיבתם, המשיכו להתגאות בשותפותם הפעילה למפעל אנושי ייחודי וחלוצי. כמו ותיקי סיירת מטכ"ל ששירותם ביחידה ממשיך לעד למתג את זהותם.

את מאמרה סיכמה אמילי באמירה: "אין נוסחה אחת שטובה לכולם. יש מי שמתאים לו להיות עכבר העיר, ויש מי שמתאים לו להיות עכבר הכפר..." בהתבוננות ראשונית זה נראה נכון, אלא שבן אדם אינו ישות מונוליתית פשוטה, הוא אינו בהכרח על פי טבעו עכבר עיר או עכבר כפר, הוא יכול לבחור מה להיות, הוא גם יכול להחליט לדלג בין שניהם.

בתולדות המהפכה הציונית היו דמויות מופת דוגמת א"ד גורדון, יוסף טרומפלדור ורחל המשוררת שדילגו בין העיר לכפר וידעו היטב לבטא את כאב ההליכה לכפר. בשנת 1912 שהה טרומפלדור בדגניה והסביר את נחיצות הרעיון הקיבוצי בקושי הטמון בהפיכת היהודי ל"עכבר הכפר". כבר אז הבין עד כמה קשה להפוך יהודי לאיכר. עד כמה קשה לרסן את שקיקתו המתמדת לתסיסה התרבותית של חיי העיר.

בכך הסביר מדוע רק בהתארגנות קיבוצית, מתוך חלוקת הנטל המשותפת, ייווצרו תנאים של פנאי שיאפשרו ליהודי להתעלות מעל הסבל הרוטיני הכרוך בעמל הכפר. הקיבוץ נבנה אם כן כצורת חיים המאפשרת גם ל"עכברי העיר" היהודים לחיות בתנאי הכפר. זה בדיוק מה שכה חסר לאמילי בצורת היישוב הנקראת התנחלות.

מוצר מדף אמריקני

ובכן, כפר עציון, היישוב הראשון שהוקם בסתיו 1967 כהתנחלות הראשונה, שאף זכיתי להשתתף עם אבי ואחי ביום עלייתה לקרקע, אכן היה קיבוץ. מייד לאחריו הוקם בסמוך היישוב הקהילתי הראשון - אלון שבות. צורה חדשנית כביכול, שהובאה כמוצר מדף אמריקני ושוכפלה ברבות הימים במרבית יישובי יהודה ושומרון ובשרשרת המצפים בגליל.

אילו היתה אמילי חברת קיבוץ בימים שקיבוץ היה קיבוץ, עם בית ילדים וחדר אוכל פעיל, לא היתה נקלעת לקושי במציאת סידור ש"ילד לא יגיע מבית הספר בשעת צהריים לבית ריק". מדוע זה חשוב? כי ראוי לברר את הנחות היסוד לתכנון היישובים ביהודה ובשומרון. למעשה נבנו היישובים בהיגיון פרברי: בית עם גינה וחניה צמודה למשפחה גרעינית שמוצאת פרנסתה בעיר הקרובה.

הכפר המסורתי, לעומת זאת, בנוי בהיגיון אחר. הוא מציע לפחות לחלק מן התושבים מקורות ייצור ופרנסה במקום, ומשפחות רבות בו מאורגנות במסגרת משפחתית מורחבת רב־דורית. אילו היתה לאמילי משפחה מורחבת ביישוב, היתה יכולה לחזור מעבודתה רק בלילה, הילדים היו מסתדרים היטב בחצר המשפחתית עם סבא סבתא, דודים ובני דודים.

כדאי לברר, האם בכלל נוצרה בעשורים האחרונים התיישבות יהודית שאינה מאורגנת במתכונת פרברית? פרסנו שרשרת יישובים פרבריים שבינם ובין אווירת כפר אין מאומה. מי לדוגמה רשאי לגדל צמד תרנגולות בכפר ורדים בגליל? בהרחבות מושבים וקיבוצים, שהפכו לפרברי "איכות חיים", מתארגנות כיום התנגדויות לריח הרפת. חבר שקנה נחלה בראש פינה מתקשה להשיג אישור לאורוות סוסים. הפכנו את המרחב הכפרי לרצף אורבני הנמשך בקו תפיסתי אחיד, מתל אביב ועד מטולה. איבדנו את שיווי המשקל האקולוגי בין העיר לכפר כשתי צורות מקבילות התומכות זו את זו. אם כן, אמילי לא עזבה מן הכפר לעיר, היא עברה מיישוב פרברי לעיר הגדולה. מה הסיפור?

אבל הסיפור של אמילי נוגע לכולנו. הוא מגלם את שאלת השאלות: האם יכולים היהודים לשוב להיות עם היושב על אדמתו? יורי סלזקין, יהודי רוסי המלמד בברקלי, כתב בספרו "המאה היהודית": "העידן המודרני הוא העידן היהודי. מודרניזציה פירושה להיהפך לעירוני, נייד, בעל מורכבות אינטלקטואלית, מעודן מבחינה גופנית וגמיש בעיסוקו המקצועי. מודרניזציה פירושה שכולם הופכים ליהודים, אף אחד אינו מוצלח יותר בלהיות יהודי, מאשר היהודים עצמם".

מעבר למערכת הזיקות בין העיר לכפר, המכוננת ומעצבת במעגל אקולוגי את שתי הישויות, בין טלמון לבין תל אביב וירושלים מתקיימת זיקת יסוד נוספת: ממרחב הציביליזציה והקידמה אל מרחב הספר (frontier). בימים עברו, בין תל אביב כעיר לבין נהלל ועין חרוד כמרחב ספר, התקיימה זיקת גומלין דינמית. תל אביב העניקה לחלוץ היגע מקום להתפעמות תרבותית ולמרגוע עירוני בורגני. מצד שני, עין חרוד ונהלל, כמרחב ספר, העניקו לתל אביב את משמעותה החלוצית, אחרת היתה הופכת לסניף של ורשה או ברלין.

זיקת גומלין זו בין המרחבים לא רק נמוגה אלא אף מעוררת כיום התנגדות. "נטישתה" של אמילי את מרחב הספר לטובת העיר, ופעולתה היוצרת בעיר, יכולות לחולל מחדש זיקה חיונית זו בין העיר לבין מרחבי הספר ביהודה ושומרון.

על חשיבותו של הספר בעיצוב האתוס האמריקני כתב פרדריק טרנר - הוגה דעות אמריקני בסוף המאה ה־19: "הדמוקרטיה האמריקנית לא נולדה מתוך חלומותיו של הוגה דעות, היא נוצרה ביערות אמריקה והתחזקה בכל מגע עם ספר (frontier) חדש".

מערכת זיקות זו בין שני המרחבים דומה למערכת הזיקות בין הקופסה למה שמחוץ לה. לא רק שאין דרך לחשוב מחוץ לקופסה בלי להכיר את הקופסה, אין דרך להכיר את הקופסה ללא מבט עליה מבחוץ. מאמרה של אמילי יכול לכונן מחדש מעגל זיקות ההולך וננטש, אך נותר נחוץ.

הכותב הוא עמית מחקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו