לא רק חינוך של מסכים

הילדים שלנו מוצפים במסכים אלקטרוניים מכל עבר - בבית, ברחוב וכמובן במערכת החינוך ובתהליכי ההוראה. טאבלטים, לוחות חכמים, כיתות חכמות - כל המונחים הללו כבר הפכו למילים שגורות בפי מעצבי מדיניות החינוך בישראל, כחלק מהרצון להראות כי המערכת מצויה בחזית הטכנולוגיה. השימוש באמצעים טכנולוגיים הוא מובן ורצוי, בייחוד בהקשרים של פערים דיגיטליים, ולכן צודק משרד החינוך כשהוא רואה את הצורך לשלב את המסכים בהליכי החינוך וההוראה, בעיקר בשל העובדה שיש כלים טכנולוגיים שבני הנוער כלל לא מגיעים אליהם בשל התמקדותם בעיקר ברשתות חברתיות.

עם זאת, עם פתיחת שנת הלימודים תשע"ז יש להיזהר מהפיכת הלמידה באמצעות עזרים טכנולוגיים לחזות הכל. אף כי ראוי ללכת עם הקידמה, אסור לתת למחשבים ולמסכים להחליף לחלוטין את ההוראה המסורתית, ויש לייצר בבית הספר אמצעים חינוכיים נקיים מטכנולוגיה. למעגלי השיח, שבהם התלמיד מביע את רגשותיו, אין תחליף. שום מסך, ווטסאפ, פייסבוק או סנאפצ'אט לא יחליף את האינטראקציה הבין־אישית שבין המורה לתלמיד ובין התלמידים לבין עצמם.

כמו כן, כניסתן של הטכנולוגיות עלולה לייצר בעיות קשב ובעיות של ויסות רגשי מוגבל. באופן זה, דווקא פעילויות של מעגלי שיח, ספורט, מדיטציה, יוגה, אמנות ויצירה עם חומר יכולות להשיב לנוער מימדים שהטכנולוגיה מצמצמת. אלו הוכחו באופן מחקרי בבתי ספר כיעילות ביותר ליצירת אקלים מיטבי המעודד שיתוף פעולה, קשר טוב בין פרטים, מניעת אלימות ו־well being עבור כלל באי קהילת בית הספר. טכנולוגיה משוכללת ככל שתהיה לא תוכל לייצר אקלים שכזה.

יש דוגמאות רבות מספור לבתי ספר המתעקשים לשמר על רוח שכזאת. בבית הספר סליגסברג בירושלים עוצרים בתוך הטורנדו של הבגרויות את כל מהלך הלימודים, ומאפשרים לכל שכבת י"ב לערוך מכינה ומסע העוסק במשמעות החיים בהקשר של החברה הישראלית. בבתי הספר קדמה וקשת בירושלים מרבים לערוך מעגלי שיח העוסקים בסוגיות קיומיות ובסוגיות של זהות. בבית הספר היסודי תל חי בדרום תל אביב יש שילוב של שפת הקשב, מדיטציה ואמנויות ככלים בידי התלמיד והמורה למסע קבוצתי ואישי. בבית הספר תל חי, ובבתי ספר אחרים המשלבים אמצעים שכאלה, יש עלייה משמעותית גם בתחום ההישגים הלימודיים. אקלים מיטבי, באופן לא מפתיע, מאפשר תהליכי למידה רגועים ומשמעותיים.

לסיכומו של עניין, אני מאחל לכל בתי הספר ומערכות חינוכיות אחרות להשכיל להשתמש בטכנולוגיות ככלים לצמצום פערים דיגיטליים ולפיתוח החשיבה. עם זאת, המסגרות החינוכיות צריכות למצוא גם זירות שבהן היחיד יכול להתנתק מהטכנולוגיה, להיות מחובר כאן ועכשיו, לעצמו, לאחר, לגופו, למחשבותיו ולרגשותיו. רגעים אלו ללא טכנולוגיה הם הכרחיים ל־well being של הפרט והקבוצה, במובן של משמעות, ערכיות וכבוד לאחר ולעצמי.

אבל אסור לנו רק לחכות שיוזמות מסוג זה יצמחו "מלמטה", מבתי הספר השונים. משרד החינוך חייב לתת את הדעת בנושא ולייצר אינטגרציה הולמת בין שילוב אמצעים טכנולוגיים לבין שיטות הוראה וחינוך בין־אישיות.