1 אם טבלת המדליות היא חזות הכל, אזי עבורנו משחקי ריו 2016 היו הצלחה אדירה. הנה, תראו את מי הקדמנו: פורטוגל, שמשם יצאה אלופת אירופה בכדורגל של כריסטיאנו רונאלדו, סיימה רק עם מדליית ארד בודדה; הודו, על מאות מיליוני תושביה, סיימה כמונו עם שתי מדליות; פינלנד, בעלת מסורת הספורט, רק עם אחת. צ'ילה, אורוגוואי ופרו עם כלום. מצד שני, לקוסובו ולירדן יש מדליית זהב, ואזרבייג'ן, כן אזרבייג'ן, שמאושרת לסיים איתנו בתיקו בכדורגל, גרפה 18 מדליות!
אבל אם הקריטריון להצלחה הוא מספר הגמרים שאליהם הגיעו ספורטאינו, אזי מדובר ב"על כל פשעים תכסה אהבה", ובמקרה הזה המדליות. מתוך 11 הגמרים שהציב הוועד האולימפי כיעד, הגענו רק לשבעה.
2 היו שניסו להמעיט בערכם של אורי ששון וירדן ג'רבי, שהפליאו בלחימה עיקשת כל הדרך אל הפודיום. ג'ודו, הם טענו, מתחלק לשבעה משקלים ובכל אחד מהם מחלקים ארבע מדליות. נו, גם באתלטיקה ובשחייה יש עשרות מקצועות ובאף אחד מהם לא הגענו לעשירייה הראשונה, שלא לדבר על מדליה. ג'ודו הוא מענפי הספורט הבודדים בישראל שהעוסקים בו באמת מאמינים שהצלחה קודמת לעבודה רק במילון אבן שושן. מהפכת הג'ודו שהוביל משה פונטי, עם הברק בעיניים של אורן סמדג'ה וההכוונה של שני הרשקו, תוביל אותנו גם לפודיום. ההצלחה בספורט הישראלי בנויה רק על משוגעים לדבר כמו בג'ודו או אירה ויגדורצ'יק בהתעמלות.
3 אחד מאנשי הספורט המובילים בארץ אמר לי אתמול בחיוך שאנחנו מביאים מדליות רק בענפים שבהם הולכים יחפים, ללא נעליים. ג'ודו, שיט והתעמלות אמנותית (באליפות אירופה). בענפי הכדור אנחנו לא קיימים, בשחייה טבענו והאתלטיקה הישראלית כמעט לא קיימת. כל מדינה מתקדמת הולכת לאפיונים שלה. הצרפתים בג'ודו, היפנים בהתעמלות, בריטניה באופניים (ולא רק), סרביה במשחקי כדור. ייתכן שאנו צריכים להתמקד רק בג'ודו ובשיט, אבל אם לא יחול שינוי מהותי במערכת החינוך, בעיקר בנושא האתלטיקה, נמשיך ללכת אחורה.
4 ספורט, הבינו בכל העולם, מתחיל כבר בגיל 6. אצלנו רק בגיל 10 במקרה הטוב, ובגיל 12 במקרה הפחות טוב. בעולם יורדים לפרטים, ואצלנו מדלגים על שלבים. בכל העולם עברו ל־6-4 שעות שבועיות של ספורט שניתנות לתלמידים. לא רק כערך בריאותי עליון מול ההשמנה והתחלואה הגוברת, אלא גם כערך חינוכי. במקום לדאוג למענקים כפולים לזוכים, שרת הספורט צריכה להיאבק על שכר הולם למאמנים ולדחוף את שר החינוך להוספת שעות ספורט בבתי הספר, גם אם מדובר במיליוני שקלים. בישראל יש שעה וחצי בשבוע. אם תורידו כארבעה חודשי חופשה, חגים וטיולים, נשארנו עם 60 שעות בשנה! האם מתוכן מוקדשים כ־75 אחוזים לאתלטיקה? אין מצב. פעם היו בונים בתי ספר עם מסלולי קפיצה לרוחק ומורי החינוך הגופני היו מבצעים מדידות תקופתיות של מירוצים וקפיצות שונות. היום רק האצבעות של התלמידים מקפצות - מאפליקציה לאפליקציה.
5 אנחנו לא מדינת ספורט כי יש סדר עדיפויות אחר. אבל יש תקווה שבכל זאת יזוז כאן משהו. הנה, במשחקי ריו נמחק כמעט לחלוטין הספורט הלאומי ללעוג לספורטאים שמעדו, כי מדינה שמתעניינת בספורט אולימפי פעם בארבע שנים אינה יכולה לצפות ליותר. אחוזי הצפייה לימדו שיש חיים כאן אחרי הכדורגל והכדורסל. קרבות המדליות של שגיא מוקי, ירדן ג'רבי, אורי ששון, מעין דוידוביץ' ונבחרת המתעמלות היו דו־ספרתיים ונשקו ל־20 אחוזים. במדינה שבה ערוצי הברודקאסט התנערו משידורי ספורט באשר הם ומעדיפים להאביס אתכם מדי ערב בסוכרים ובשומן טראנס בצורות שונות, טוב היה להיווכח שעדיין חלקנו אוהב ספורט, ולא רק של הגויים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו