היגיון המידתיות

רקטה שנורתה מרצועת עזה נחתה בשדרות. מוסכם על הכל, וניתן לקבוע זאת בסבירות גבוהה, שחמאס לא היה שותף להפרת השקט. אין לו אינטרס. ארגון פלשתיני קיצוני־קיקיוני עשה כן כדי להבעיר את מערב הנגב.

אין זה פוטר את חמאס מאחריות למעשה. מפני שאיסמעיל הנייה הוא ראש ממשלת הרצועה בעיני עצמו, הוא נושא באחריות לכל פגיעה בישראל - גם אם יצאה ממי שאינם מקבלים את מרותו.

ישראל מגיבה באש כראוי. זו מדיניות של עין תחת עין, ואש תחת אש, שנועדה להרתיע את הפורעים ולעורר את חמאס לערנות רבה. אם מישהו יירה פגז מרגמה מנחל עוז לעזה, יאמר חמאס בצדק לממשלת ישראל כי "מידך נבקשנה". כך גם מנגד. עד כאן הכל מוכר ומוסכם.

אך שלשום נוסף מרכיב למשוואה המסובכת. נורתה אש שלא היתה כמותה מאז צוק איתן. היא נועדה ללמד את חמאס לקח, ובמקביל שאזרחי ישראל ישננו לעצמם כאילו יש עתה משוואה חדשה במכות הגמול. אולי ניתן לומר "תג מחיר" מקורי.

זה בעייתי, מפני שמערכת השיקולים חייבת להיות מורכבת יותר מהפשטנות שלפיה מעתה ואילך יוחרפו מכות הנגד. אם אכן זו המגמה - ולא רק אירוע ייחודי בנסיבות מיוחדות שלשום בלבד - כי אז כלשונו של נפתלי בנט בעניין המנהרות יש מקום לתבוע כי ייערך על כך דיון מעמיק עם החלטה מחייבת בקבינט.

בנימין נתניהו, משה (בוגי) יעלון ובני גנץ ניהלו את צוק איתן בתבונה, בזהירות ובאחריות. שלוש הנחות יסוד וערכים הינחו אותם: ששום מבצע כזה אינו יכול להעניק לישראל יותר מרווח זמן, ארוך ככל האפשר; ושכדאי להסכים להפסקות אש אשר העניקו לישראל תמיכה בינלאומית, ובעיקר בהצליחה לרתום את מצרים להתערב במבצע. הצלחה זו התחדשה אתמול, כאשר שר החוץ שלה לא גינה את תגובת ישראל לטרור הפלשתיני והוציא בכך את חמאס מכליו; ושבהיעדר מגמה להדיח את שלטון חמאס (ממילא אי אפשר) יש לנהוג בזהירות ולחסוך בחיי לוחמי צה"ל.

אם ההתלהמות הלשונית של יום אתמול, והתגובה החריפה של טורקיה לתקיפה החריגה של צה"ל, יערערו את היחסים המדיניים - הם עלולים להידרדר להקדמת ולהחשת המבצע הצבאי הבא. איש אינו רוצה בכך. לא ישראל ולא חמאס ולא מצרים ולא טורקיה, אבל ניסיון העבר מלמד כי מילים הנפלטות מן הפה נשמטות משליטה מדינית. היגיון המידתיות תקף גם מול רקטה בלב שדרות.