עם הלוויים במקדש

יש אמת בתחושה שעם לכתו של נחום (נחצ'ה) היימן נחתם פרק בתולדות המוסיקה הישראלית, ובמיוחד בתולדות הזמר העברי. כרבים וטובים זכיתי לעבוד עם נחצ'ה ולמדתי ממנו הלכות הקפדה על קוצו של תו, עמידה על דיוקה של מחווה מוסיקלית וערכה הנצחי של האמנות - גם בזקנתו, עדיין התרגש משיר חדש, כמו נער שהתאהב לראשונה בחייו.

שמו נכרך בצירוף "שירי ארץ ישראל היפה", ולא בִּכְדִי. לחניו הביעו המיה קולקטיבית לעָבָר החלוצי, הסתפקות במועט, לתקופה שבשיח התקשורתי נדמית חסרת ספקות באשר לצדקת דרכנו. ולא רק המיה ציבורית; שיריו נגעו בכיסופי הנפש העדינים ביותר, מה שבלשון הסוד היהודי מכונה "רַעֲוָא דְרַעֲוִין" (רצון כל הרצונות); געגועים, שלא ניתן להכילם במילים, לתיקון פנימי.

נחצ'ה לא היה מוסיקאי מתוחכם או וירטואוז של תווים; כל חייו בחר לחרוש בעצמו בשדות המוסיקה ובכל פעם הצמיח מלודיה שתפשה את האוזן והקסימה את הנפש. הוא היה אמן גם בבחירת המילים. מסודות כוחו: הלחן שעטף את המילים נדמה כיצירה שנולדה אחת: מילים ולחן כרוכים בצוותא, טקסט מותך לתבנית מוסיקלית מושלמת. כאילו הוא עצמו כתב את המילים.

כשהכרנו, סיפר בגאווה על שם משפחתו, ראש המוסיקאים שניגנו ושרו בבית המקדש "מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר", שהיו "מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר" עד שבנה שלמה את מקדש הקבע בירושלים "וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם... חֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם לְמַשְׁמִיעִים וּכְלֵי שִׁיר הָאֱלֹהִים..." (דברי הימים).

ואכן, המוסיקה הדתית (הליטורגית) מתאפיינת בהיותה משרתת מובהקת של המילה; זאת ה"ברית עם המילה" שבמסורת הפרשנית שלנו. גם זה היה מסודות כוחו של נחצ'ה: הכבוד למילה הכתובה. במוסיקה העכשווית, פעמים רבות המילים רק משרתות את הלחן; במקרים גרועים הן ממלאות חורים. נחצ'ה העמיד את לחניו לטובת המילים וגם פירש את הטקסט הכתוב. היתה בזה צניעות. לא היהירות של "אמנות לשם אמנות", אלא אמנות של חיים הבאה להיטיב את עולמו של האדם ולא לבטל אותו ולהעמיד את עצמה במקומו.

מקום של נצח

השירה, כאמנות גבוהה, היתה תמיד נחלת מעטים. נחום היימן ידע להנגיש להמונים את היופי הטקסטואלי במעטפת מוסיקלית מושלמת וזכה במקום של נצח בתולדות היצירה הישראלית. עכשיו יתפוס מקומו לצידם של בני היימן הקדומים, וביחד ישוררו את זמירות ישראל.