הדיון סביב תאגיד השידור הדגיש משימה גדולה יותר, שתחזק את חופש הביטוי - פתיחת שוק התקשורת לכולם • כך ראוי בעידן הדיגיטלי: ערוץ טלוויזיה ישראלי שמרני, לאלה שפעם "לא היו ראויים למיקרופון"
1
בשל מה ולמה קמה המהומה סביב תאגיד השידור הציבורי? אתם באמת מאמינים שהמלחמה עקובת ההשמצות שמנהל השמאל נועדה לחזק את חירות הביטוי ועצמאות השידור? הרי במשך שנים הם החזיקו (כמעט) לבדם במערכות העיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, ולא מסרו מרצונם אפילו מיקרופון אחד לטובת כותבים או שדרנים בעלי עמדות שמרניות, דתיות או ימניות. השידור הציבורי, זה ששלי יחימוביץ', למשל, מרוממת עכשיו, היה נחלתה ונחלת חבריה לדעה בלבד. כשדרנית מרכזית ברשת ב', היא השתמשה בו כרצונה, קידמה את רעיונותיה שלה, השקפת עולמה שלה, האידיאולוגיה המדינית והכלכלית שלה. זה לא היה מזמן; רבים זוכרים זאת. כמובן שלא שודרה תוכנית מקבילה בכיוון פוליטי הפוך.
בזמן שיחימוביץ' קיבלה זכות אלוהית להפיץ את משנתה הפוליטית בשמו של חופש הביטוי והשידור, סגרה ממשלת השמאל את ערוץ השידור היחיד שהיה אז לימין - ערוץ 7. אינני זוכר שהדבר נתקל בזעקות שבר בעיתונות הכללית על פגיעה בחופש הביטוי, ביזיון הדמוקרטיה וגזילת כבשת הרש של הימין. להפך: הובעה תמיכה במהלך הבולשביקי. רוב העיתונאים גם לא מחו נגד חוק התועבה שנועד לפגוע ב"ישראל היום". נזכיר שח"כ נחמן שי - שהתראיין השבוע תחת כל גבעה רעננה על חופש הביטוי וטען שאין בעיה של קיפוח מגזרי בתקשורת - הצביע (יחד עם חבריו לדעה) בעד חוק סתימת הפיות הזה בכנסת שעברה. אבותיו הפוליטיים של השמאל הישראלי סגרו בשנות ה־50 עיתון קומוניסטי בשם "קול העם" ובחסות שלטון מפא"י מימן השב"כ עיתון בשם "רימון" שנועד להתחרות ב"העולם הזה".
2
באוקטובר 2011 נכחתי בכנס אילת לעיתונות. באחד הערבים שוחחתי עם אשת תקשורת בכירה (שמה שמור עימי) שעבדה בשנות ה־70 וה־80 "עם כל הגדולים" בערוץ היחיד שהיה אז בטלוויזיה (היא מנתה שמות ותוכניות. רשימה מרשימה). שטחתי בפניה את טענותיי בדבר הדרת הציבור השמרני (ימין, דתיים, ליכוד, מתנחלים) מאולפני הרדיו והטלוויזיה במשך שנות דור. הסברתי שאינני מתכוון למרואיינים אלא למראיינים, לשואלי השאלות, אלה שהמיקרופון בידם. אמרתי לה שגדלתי במציאות שבה לא היה לי ולשכמותי קול בשיח התקשורתי, ואם נתבונן בתוצאות הבחירות בעשורים האחרונים, נמצא שמדובר בהשתקת הרוב בידי מיעוט עריץ.
היא לא התבלבלה ולא הצטדקה. בכמה משפטים חשפה את האתוס שעליו ומכוחו פעלה העיתונות הישראלית זמן רב מדי. לדבריה, אנשי ימין או דתיים הם "לא נאורים" וגם "יש להם בעיה מוסרית" כי הם לא רואים את הזולת, כלומר את הפלשתינים ומתעלמים מה"כיבוש", ולכן "לא ראוי לתת להם מיקרופון". אתם מבינים? פשוט לא היינו ראויים לקבל עמדות שידור. זה האתוס שעליו נוסדה התקשורת הישראלית ושעליו מגוננים פוליטיקאים ועיתונאי שמאל בשם דמוקרטיה חד־כיוונית וחופש ביטוי סלקטיבי.
3
יעל דן תהתה השבוע, האם אין ברירה אלא לחלק את המיקרופונים בשידור הציבורי לפי מפתח מגזרי־פוליטי־אידיאולוגי. אכן, זאת בעיה; אבל כל כמה שקשה הדבר, הניסיון לימד את הימין הישראלי שאסור לו לסמוך על טוב ליבם של עורכים ושדרנים בעלי השקפת עולם שמאלית, שיסכימו לוותר מרצונם על עמדות כוח ויפקירו מיקרופונים לעיתונאים אחרים. זה כמעט לא קרה מעולם, אלא רק לאחר לחץ פוליטי וציבורי. נחזור על העובדה המופלאה: היום, קיץ 2016, בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הארציים, יש רק תוכנית אחת, שמוביל שדרן בעל עמדות שמרניות־ימניות המזוהות עם רוב הציבור: אראל סג"ל בגל"צ (לא אתפלא אם יגלו שזאת גם התוכנית הכי מואזנת בתחנה. בצדק). כיצד אפשר להשלים עם החרפה הזאת?
כי זאת לדעת: מאחורי הדיון הלוהט על השידור הציבורי (ועל התקשורת הישראלית בכללה) נחבא המאבק על עיצוב דעת הקהל. לא חופש הביטוי אלא החופש להשפיע על הציבור באמצעות המיקרופונים שהמדינה העמידה לרשות כולנו. זוכרים את התגייסותה הכמעט מלאה של התקשורת במערכת הבחירות האחרונה לטובת השמאל? במשך שנים נגזל רובם המוחלט של המיקרופונים הציבוריים בידי אוליגרכיה תקשורתית ידועה; עכשיו, כשאחרים נדחקים לאולפני השידור ותופסים מקום - הם נזעקים לצעוק געוולד. אל תאמינו להם.
4
ומילה עקרונית: בדיון הציבורי שהתפתח, הנחת היסוד שאין עליה עוררין היא שאנחנו "חייבים שידור ציבורי". הרשו לי לכפור בעיקר: מי קבע שהמדינה חייבת לספק לנו שידור? מדוע צריך להוציא 650 מיליון שקלים מתקציב המדינה כדי לספק עבודה לעיתונאים? מה הבעיה בשידור מסחרי המבוסס על פרסומות? מדוע איננו יכולים להחליט באמצעות השלט במה לצפות? אתם מבינים שחסידי השידור הציבורי אינם סומכים על תבונתם של האזרחים.
כה חלשה בינתנו, עד שאנחנו זקוקים לחכמי התקשורת שיספקו לנו "סדרות איכות" ועיתונות חדשות "נקייה מאינטרסים" פן יתבלבלו מוחם ותודעתם של האזרחים התמימים. היכן ראינו אי פעם עיתונות נקייה מאינטרסים או מאידיאולוגיה? וכי עשרות שנותיו של קול ישראל היו נקיות מאינטרסים ומאידיאולוגיה? עכשיו אלדד קובלנץ וגיל עומר יספקו לנו שידור ציבורי אחר ושונה, שלא ידענו כמותו. האם טבע האדם השתנה?
מכל מקום, המשימה היותר גדולה - אפשר בהחלט לראות בה משימה היסטורית - אינה תאגיד השידור הציבורי, אלא פתיחת שוק התקשורת האלקטרונית לכולם. שמיים פתוחים! בדיוק כפי שכיום מותר לכל אדם לפתוח עיתון, כך ראוי בעידן הדיגיטלי לכל מי שירצה - להקים תחנת טלוויזיה או רדיו ארציים. אם חופש ביטוי, אז רחב ככל האפשר. תחרות אמיתית בשוק הטלוויזיה תביא בהכרח להקמתו המיוחלת של ערוץ ישראלי במתכונת פוקס ניוז האמריקני - ערוץ טלוויזיה ישראלי שמרני שיתקן עוול בן עשרות שנים בתקשורת האלקטרונית בישראל. יש לזה ביקוש רב מאוד בציבור.
כפי שאפשר לשער, צווחני "חופש הביטוי" החד־צדדי מתנגדים לפתיחה מלאה של שוק התקשורת לתחרות; זה לא רק עניין של כסף, אלא גם של שליטה במונופול על שוק הדעות והרצון להכריח אותנו לצפות במי שמועצת החכמים תחליט עבורנו התמימים.
לפי קולות השבר, עושה רושם שהחגיגה עומדת להסתיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו