זה היה בערב יולי חם ודביק בעיר החרדית ביתר עילית. פחות מיממה לפני פרסום החשדות נגד הרב ברלנד בפעם הראשונה מעל דפי עיתון זה, ביקשו שניים מחסידיו פגישה דחופה בניסיון למנוע אותו. ישבנו על ספסל עץ בגינה ציבורית ונשמעו ההסברים: "אתה לא מכיר את הרב", "אנשים לא מבינים אותו", "הוא מטפל באוכלוסייה במצוקה", "מתנכלים לו" וכיו"ב.
אלא שהעדויות היו חזקות והידיעה פורסמה. אחריה הגיעו עדויות של נשים נוספות, חקירת משטרה נפתחה והרב נמלט מהארץ. כמו בכל סוגיה ציבורית, גם בזו עסקנו בעיתון בכובד ראש. נמנענו מתיאורים גרפיים מציצניים, סייגנו כמקובל ב"חשדות" וב"לכאורה" ועסקנו בסוגיה בקפדנות ובכבוד. ביום שישי, ארבע שנים אחרי אותו פרסום, הוגש כתב אישום נגד הרב.
נכון שעומדת לרב ברלנד חזקת החפות עד מתן גזר הדין, אך קשה להימלט מהתיאורים המדוקדקים ומהעדויות של לא פחות מארבע נשים המעידות נגד הרב. ההסברים השתנו - מ"אנחנו לא מאמינים" ו"דבר כזה בכלל לא קרה מבחינתנו", הם הפכו ל"התחלנו את השבוע באונס ובסוף זו רק הטרדה", ודיונים אם כתב האישום מצדיק את התואר "חמור" או לא.
הגשת כתב האישום והשינוי בהסברים יכולים ללמד אותנו פרק על החשיבות של כלי התקשורת, על פרסום סיפורים ללא מורא, אבל הם יכולים ללמד אותנו גם מסר חשוב לא פחות - מסר שאומר: "אל תבטחו ברבנים", ובאותה נשימה מציע גם "אל תאבדו בהם את האמון". רבנים הם בני אדם. עלולים להיות כאלה שמסתנוורים מההובלה, ששיכרון הכוח מקהה את חושיהם או שגאונותם מעבירה אותם על דעתם.
אך יש כאלה שמשמשים מורי דרך, שמנחילים לקהלם את התורה כקוד התנהגות הדורש מעם הסגולה להיות אנשים טובים יותר, לסור מרע ולעשות טוב. יש בהם אוהבי ארץ ישראל שמחנכים לציונות ולהקרבה למען המדינה. האחריות היא גם על הציבור, להפעיל שיקול דעת, לבחון, לא ללכת שבי אחרי כריזמה וקסמים, ובעיקר - להשתמש בהיגיון הבריא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו