העלילה נגד הרב הצבאי הראשי

תקצר היריעה מלגנות את מה שנראה לי ככותרת האנטישמית שפירסם "ידיעות אחרונות" אתמול, שבה נכתב ש"הרב הצבאי החדש" פסק ש"מותר לאנוס במלחמה". קיראו שוב. הרב הראשי לצבא ההגנה לישראל פסק - כך "ידיעות" - ש"מותר לאנוס במלחמה"! ומה לנו גידי אורשר ופיונים נוספים, אם כלי תקשורת נפוץ במדינת היהודים מפרסם עלילת דם כזאת בעמודו הראשי, ואמות הספים לא מזדעזעות, והמונים אינם צרים על דלתות המערכת במחאה על מה שאפילו הגרועות באומות העולם לא העלילו עלינו. שוויון הנפש כלפי הנבלה הזאת מעיד הן על קהות חושים שלקינו בה, והן על הפחד הקיים עדיין מפני העיתון שפעם היתה לו מדינה, והיום מעליל עליה.

לו נחבאה הידיעה בעמודים אחוריים, ניחא; אפשר היה לתלות אותה בבורות המדהימה של רבים ביחס לתרבות האדירה של עמנו, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה. עכשיו, שהעיתון הזה בחר בידיעה השקרית ככותרתו ראשית, אין לפטור זאת בבורות גרידא.

התייחסות המקרא לעצם האפשרות של חוקים במלחמה היתה מהפכה בעולם העתיק. הקדמנו את אֲמָנוֹת המלחמה באלפי שנים. בדיני המלחמה מופיע המקרה הבא (דברים כ"א): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ; וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה; וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ; וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה; וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף; לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

שבויות מלחמה היו עניין מקובל בעולם העתיק. האפוס הגדול במערב אחרי התנ"ך, "איליאדה", של הומרוס, המתאר את מלחמת יוון־טרויה, מתחיל בריב במחנה היוונים על שבויות מלחמה בין המלך אגממנון, המפקד העליון, לבין אכילס, הגיבור הגדול ביותר ויריבו על ההנהגה.

תורת משה באה לעולם שהיו בו מנהגים וחוקים. בחלק מהנורמות נלחמה, עם חלק השלימה ואימצה, ועל חלק הפעילה סובלימציה, כלומר עידנה ובלמה, ולמעשה הכניסה נורמות של העולם העתיק למסגרת חדשה של כללים והנחיות, שבתהליך ארוך שנים של הוראה ופרשנות גרמו להן להתפוגג. כך אירע עם מנהג הסקילה, גאולת הדם, טקס "אישה סוטה" ו"בן סורר ומורה" ועוד - הנורמות הללו שהיו מקובלות בעמנו בתחילת דרכו, כחלק מהשתרשותן בעולם העתיק, הוגבלו והועמסו בתנאים בלתי אפשריים, עד שנעלמו.

כך אירע גם לנורמה של שבוית המלחמה, היא "אשת יפת תואר", שהתפוגגה לאיטה, ולא באחת. המקרא העדיף לרכז מאמצים למלחמה בתרבות האלילית; שאר הנורמות הבעייתיות הושארו לטיפול באמצעות חינוך ארוך טווח. לכן התירה התורה לשבות שבוית חרב, אבל בתנאים חסרי תקדים עד אז. עליך להביאה לביתך ולהמתין חודש ימים שתתאבל על משפחתה. במהלך החודש תתנוול לעיניך, ורבים הסיכויים שהלהט הייצרי ישכך. אם בכל זאת תחפוץ בה, עליך לשאת אותה לאישה. אם לא - חובה עליך לשלח אותה לחופשי ולא לסחור בה. חכמינו הגדירו את הסוגיה כטיפול ב"יצר הרע", כלומר כמצב בעייתי, בדיעבד ולא לכתחילה. מכל מקום, 3,000 שנים של הטמעת הרעיון הביאו לכך שבניגוד לצבאות אחרים, אין בצה"ל תופעה בזויה של אונס נשות אויב.

לפני כעשור, פורסם במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שבאוניברסיטה העברית מחקר לתואר שני על ידי טל ניצן, תחת הכותרת: "גבולות הכיבוש - נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי־פלסטיני", בהנחייתם של פרופ' אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי־פדר. בזמנו קראתי את החרפה האקדמית הזאת. מדוע חיילינו אינם אונסים? ובכן, בין השאר, כי "התינוק ייחשב פלסטיני", ומכיוון שהפלשתיניות "עברו תהליך של דה־הומניזציה", לכן "אין זה אפשרי לאנוס את מי שאינה אנושית". ככלל, היעדר האונס מלמד על גזענות של חיילינו, משום ש"הגברים היהודים מכוננים את זהותם הייחודית כלא־אנסים, כלא־מתבוללים, כלאום מובחן וייחודי בחיק האלוהים" וכן הלאה.

לפני 13 שנים נשאל הרב אייל קרים לפשר ההיתר המקראי של "אשת יפת תואר" במלחמה, ועוד נשאל, "האם מותר לחייל צה"ל לאנוס בחורות בזמן לוחמה, או שדבר זה אסור"? הרב קרים לא התייחס לשאלה האחרונה (כנראה הניח שהדברים מובנים מאליהם), אלא לעצם הפרשנות המקראית, ברוח הדברים שנאמרו לעיל. כשם שבמלחמה, אדם "פורץ" את האיסור לשמור על חייו ומסתכן למען הכלל, כך התירה התורה ללוחמים "לפרוץ" את איסור המאכלות האסורים, וכך הותר "לפרוץ" את גדרי הצניעות, כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי. ברור היה לשואל ולמשיב שהדיון נמצא בתחום הפרשני־מקראי, ולא הלכה למעשה.

אח"כ פירסם הבהרה ברורה מאליה, שכנראה לא היתה כזאת למי שחיפש "ראיות" שהתורה "מתירה לאנוס" גויות. ההבהרה פורסמה "עבור מי שאינו בקיא בעולמה של הלכה". וכך כתב: "כמובן שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין 'אשת יפת תואר' נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סידרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין". חד וחלק.

זה לא עזר. "ידיעות" הציג את הרב קרים, לוחם צה"ל מהולל ומפקד סיירת צנחנים בעברו, כמי ששיחרר פאתווה דאעשית, המתירה לאנוס במלחמה. הנה לכם, הם ואנחנו אותו הדבר. נמצאה סוף סוף ה"הוכחה" לתזה של טל ניצן, לחרפת מדינת ישראל והתקשורת הישראלית.