זיכרונות ממהומות שנות ה־60

אירועי הדמים שפקדו את עריה של ארה"ב בימים האחרונים, ושהגיעו לשיאם בהריגתם של חמישה שוטרים לבנים בדאלאס, טקסס, מאיימים להחזיר את האומה האמריקנית היישר למהומות ההמוניות של שנות ה־60 של המאה הקודמת. גל האלימות, שהוליד בסוף השבוע הפגנות ענק נגד התנהלותה של המשטרה, מעיד על כך שמשקעי הטינה והמתח בין־הגזעיים לא נמוגו גם בעידן הנשיא השחור הראשון, אלא המשיכו לתסוס ולבעבע גם בשנים האחרונות. לעיתים הם אף התפרצו אל פני השטח בדמותם של אירועי ירי קטלניים, שבהם נורו למוות צעירים שחורים בידי שוטרים ונציגי אכיפת החוק בנסיבות שלכאורה לא הצדיקו פתיחה באש.

העובדה שבשבוע שעבר נוספו למסכת אלימה זו שני קורבנות שחורים - בלואיזיאנה ובמינסוטה - היתה הזרז האחרון שהעלה את מיקה ג'ונסון, שירה בשוטרים, על מסלול הנקמה וההרג. כך הפכה גם האפשרות שהאומה האמריקנית תישאב שוב אל תוך נחשול רווי דם ושנאה, כפי שאירע בלוס אנג'לס, בדטרויט ובניוארק לפני חמישה עשורים, לסכנה אמיתית ומוחשית המאיימת לפרום את הרקמה האתנית השברירית כל כך של החברה האמריקנית.

ואולם, גם אם יוחזר השקט על כנו, לא יהיה אפשר עוד לטשטש את הכתם העתיד להעיב על מורשתו של הנשיא אובאמה, ודוווקא במרחב שהיה אמור להיות מקור חוסנו. כניסתו של אובאמה לבית הלבן בינואר 2009 סימלה את השקתו של פרק מפויס ושוויוני יותר ביחסים שבין הגזעים בארה"ב, ונשאה בחובה הבטחה לשיפור דרמטי במעמדו החברתי והכלכלי של המיעוט השחור. ואולם, כגודל הציפיות כך גודל התסכול והאכזבה.

ראשית, הגם שכמה מהיוזמות העיקריות שנקט, ובייחוד רפורמת הבריאות שלו, שיפרו את מעמדו של הציבור השחור, לא היה בכך כדי להזניק את המעמד החברתי־כלכלי הכולל של מעמד השחורים. לכך תרמה גם העובדה שאובאמה עשה כל מאמץ להימנע מתיוגו כנשיא סקטוריאלי ופעל ללא לאות כדי להצטייר כממלכתי. הוא העדיף שלא לנקוט מהלכים יזומים של העדפה מתקנת כלפיהם וקיווה שהשיפור הכלכלי הכולל שאליו חתר יקרין גם על מצבם של השחורים. כך קרה שהמשבר הפיננסי של 2008 פגע פגיעה קשה במיוחד במיעוט השחור, שרבע ממנו נמצא מתחת לקו העוני. גם היום, לאחר שהמשק האמריקני התאושש, לא פחות מתשעה אחוזים מהקהילה השחורה מובטלים, וזו בהשוואה לשיעור האבטלה הכללי באוכלוסייה, העומד על 4.9 אחוזים. אותם דברים אמורים גם לגבי מדדים אחרים, דוגמת שיעור בעלי הבתים וממוצע ההכנסה השנתית, שבהם נותר פער ניכר בין האוכלוסייה השחורה ללבנה בארה"ב.

יתרה מזו, העובדה שפלח ניכר מן המגזר השחור מועסק בסקטור הציבורי ובתעשיות הייצור, הפכה פלח זה לקורבן מיידי של תהליכי קיצוץ והתייעלות, שמקורם בחידושים טכנולוגיים או בהעתקת מקומות עבודה רבים אל מעבר לים. וכך, דווקא בעת כהונתו של נשיא שחור עדיין נותרו כיסים עמוקים של עוני, תסכול וניכור בקרב אותו ציבור שתקוותיו לתמורה דרמטית במצבו לא התממשו. למותר לציין שלכך נלוותה גם תגובת נגד של חשדנות ועוינות לנוכח בחירתו של אובאמה מצד קהלים לבנים, שסירבו לראות בו ביטוי נאמן לנרטיב האמריקני.

במישור הפוליטי, מי שעלולה לשלם את המחיר על הסלמה פנימית זו היא הילארי קלינטון. באקלים הנוכחי, של כעס ומרירות על רקע האכזבה המרה מאובאמה, ספק רב אם הקהילה השחורה תתגייס בהמוניה לסייע למועמדת הדמוקרטית. וכך, גם אם נאמנותה למשפחת קלינטון עמוקה ומושרשת, בהחלט ייתכן שאחוז ניכר מקהילה זו יעדיף שלא למלא כלל את חובתו האזרחית להצביע. התוצאה הפרדוקסלית של הלך רוח זה עלולה להיות חיזוק במעמדו של דונלד טראמפ, שמערכת יחסיו עם המיעוט השחור אינה מבוססת על תנאים של חיבה כלל ועיקר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו