ושוב, לא כל הקורבנות שווים

רשת CNN סיכמה את אירועי הטרור במהלך חודש הרמדאן ופירסמה השבוע באתרה את מפת העולם שעליה סומנו הפיגועים שנעשו בתקופה זו על ידי האיסלאמיסטים. הופיעו בה המתקפות הרצחניות באורלנדו ובלבנון, בסעודיה ובטורקיה, בפאריס ובבנגלדש. גם הפיגוע בשרונה צוין. אבל נרצחים ישראלים אחרים - הלל יפה אריאל, בת 13 שנשחטה במיטתה בקריית ארבע בעת שישנה, והרב מיכאל מרק, שנרצח בעת שנהג ברכב בדרום הר חברון - זכו להתעלמות מוחלטת. כנראה מישהו ב־CNN סבור שגם אחרי מותם לא ראויים היהודים הגרים ביהודה ושומרון ליחס הוגן ואנושי. גם אחרי מותם לא מאפשרים להם להיחשב לקורבנות וקובעים שרציחתם לא היתה פעולת טרור.

אין זו הפעם הראשונה שעובדי CNN ועמיתיהם בכלי תקשורת בינלאומיים אחרים מדגימים יכולת מופלאה של התעלמות מן המציאות. נדמה שאוצר מילים שלם הומצא במיוחד לתיאור ההתקפות על ישראלים. המפגעים לעולם לא ייקראו מחבלים או רוצחים; במקום זאת שמורים להם כינויים חלקים ומכובסים דוגמת "חמושים". וכעת, משהלבנת התוקפים הושלמה, צבועי ה־CNN טיפלוגם במותקפים.

הכישרון של אמצעי תקשורת מסוימים להבדיל בין דם לדם אינו חדש. ייתכן שב־CNN אף מרוצים מן האומץ של עצמם בעצם ייחוס הפיגועים לאיסלאם קיצוני, שהרי נשיא ארה"ב לא מוכן אפילו לכך. אבל לנו, הישראלים, אסור לתלות את כל האחריות להצגה מעוותת שכזו רק בתקשורת הבינלאומית. יש לזכור שהרבה מן העיוות נובע מן הוויתור הישראלי לדבר עלינו כעל הצד הצודק בסכסוך.

כשאדם מן השורה - ולא משנה אם הוא עיתונאי או צרכן עיתונות - מגבש דעה על אופי הצדדים בעימות כלשהו, תמיד מנחה אותו תפיסת הצדק. כשאנו שומעים על התנגשויות או מלחמה בפינה קרובה או רחוקה בעולם, האינסטינקט הראשון שלנו מחייב לענות על השאלה "מי צודק?" ברור שלעיתים האינטרס (ולא הצדק) קובע באיזה צד נתמוך. אך לצופה הממוצע בבלגיה, בארה"ב או בסין אין אינטרס לתמוך בצד זה או אחר בסכסוך הערבי-ישראלי, ולכן עמדתו תוכרע כאשר הוא יחליט מי מן הצדדים צודק.

בעשורים הראשונים לעצמאות ישראל קברניטי המדינה היהודית הבינו את החשיבות של "המלחמה על התודעה": ישראל לא התביישה להציג מכל במה ובכל הזדמנות את תביעתה מן העולם להכיר בצדקתנו. אלא שמאז הסכמי אוסלו הדוברים הישראלים זנחו כמעט לגמרי את "שיח הצדק" וניסו לבסס את הלגיטימציה של ישראל על נכונותה לכרות הסכמי שלום, להקריב שטחים ולהציע ויתורים. לא פלא שזה לא עבד. במקום לדבר על הזכויות של המדינה היהודית, מרכז הכובד עבר ל"שיח ביטחוני": ישראל ביקשה ביטחון, אך שכחה להסביר לעולם שהיא צודקת. הגיע הזמן להפנים, כי זאת קונספציה שגויה: בעיני המסתכל הניטרלי, הביטחון מגיע רק לצד הצודק. שלא כישראל, הצד השני לא נפל באותה מלכודת – בד בבד עם ביצוע פיגועי טרור מזוויעים הפלשתינים שוטפים את העולם ב"דרישות לצדק". אם נמשיך להגיב על הפרופגנדה השקרית שלהם בשתיקה, הלגיטימיות של ישראל - ושל קורבנותיה - תמשיך להידרדר.