בעצם הימים שבהם קברנו את מתינו החדשים - נערה בשנתה ואב שנסע ברכבו עם משפחתו, נרצחים יהודים במולדתם העתיקה, שורה ארוכה מאז שבנו הביתה כיחידים וכעם - פורסם דו"ח הקוורטט. דו"ח נוסף העוסק בסכסוך בינינו לערביי האזור, ומספק תחמושת לתעשיית הצדקת רצח היהודים, שכן הוא מדבר על "השתלטות זוחלת" של ישראל על "אדמות פלשתיניות", וה"כיבוש" כידוע מצדיק התקוממות מזוינת נגד ה"קולוניאליסטים".
אפשר לרשום בפרק הראשון בדו"ח התקדמות בהודאה האירופית בתרבות ההסתה והאדרת רוצחי ילדים ברשות הפלשתינית נגד ישראל ונגד היהודים בכלל. אבל אבוי, מה שהדו"ח יוצא נגדו בפרק הראשון, נסתר על ידי הפרק השני. משום שתשתית ההסתה הפלשתינית יושבת בדיוק על הנחות היסוד השקריות של הדו"ח: שכביכול מדובר ב"אדמות פלשתיניות גזולות" ולא באדמות מולדתו העתיקה של העם היהודי, כבשת הרש שנותרה בידו לאחר חלוקת המזרח התיכון בידי המעצמות לפני כ־100 שנה.
בניגוד לדו"ח, "ישראל אינה מרחיקה את פתרון שתי המדינות". נכון להיום יש לפלשתינים כבר שתי מדינות: האחת בעזה, ברוח האחים המוסלמים; והשנייה - עם רוב של יותר מ־70 אחוזים פלשתינים - נמצאת בעבר הירדן המזרחי תחת כיבוש בית המלוכה ההאשמי. הוספת מדינה ערבית שלישית על גב ההר ביו"ש, מרחק יריקה ממרכז מדינת ישראל, תסכן לא רק את מדינת היהודים אלא את ערביי האזור כולו מכיוון שישות מדינית כזאת לא תהיה "בת קיימא" אלא תיפול טרף לחמאס, דאעש, אל־קאעידה, ותאים רדומים נוספים המחכים ליום שבו נאבד את בינתנו באופן סופי ונפקיר את לב ארצנו לאלו שנשבעו להילחם בשיבת היהודים לציון.
למלחמה בשיבת היהודים לציון פנים מגוונות: דיפלומטיות, מדיניות, צבאיות, טרוריסטיות־רצחניות ולמרבה החרפה גם אקדמיות. התשובה לכל צורות הלחימה צריכה להיות ברורה לכל שעתיד ישראל לנגד עיניו: העמקת אחיזתנו בארץ חיינו. לא רק חיזוק הביטחון אלא חיזוק היישובים היהודיים בתקציבים, בתוספת בנייה ובהרחבת האוכלוסייה. כך התנהלה הציונות מאז ומתמיד: יד אחת אוחזת בשֶלַח ויד אחת באֵת; ביטחון ובנייה; עוד מימי שיבת ציון בהנהגת עזרא ונחמיה.
נוסף על התירוצים הרגילים לרצח יהודים, קיימת ההבדלה המתועבת בין דם לדם: ראשית, ההבדלה בין דם החלוצים ביהודה לדם "אזרחים לגיטימיים" בתל אביב ובנתניה, ואחריה ההבדלה בין דם יהודים הנרצחים מטרור מוסלמי־פלשתיני לדם צרפתים בפאריס או אמריקנים באורלנדו שנרצחו אף הם מטרור איסלאמיסטי.
האמת חייבת להיאמר: לא רק שאין הבדל בין דם לדם; אין הבדל אפילו במטרות. הטרור האיסלאמיסטי נלחם במערב ובעולם החופשי, ומבקש לכפות את תרבות המוות הדתית שלו. במקביל, וכחלק מהג'יהאד העולמי, משמשת ישראל מטרה ראשונה במעלה - והמתיישבים בשומרון, יהודה וירושלים בראש ובראשונה - בהיותה המוצב הקדמי במלחמה העולמית הזאת. כי זאת לדעת, המלחמה בשיבת ציון היא מלחמה באפשרות קיום רוחני, מדיני וחברתי אחר שמציע העם היהודי לעולם, על פני אפשרות הקיום שמציע האיסלאם הרדיקלי. אנחנו קו ההגנה הראשון של העולם החופשי, וחלוצי שומרון ויהודה הם המגן של כולנו - מגן ביטחוני ומוסרי גם יחד. מי שלא מבין זאת, מסכן את כולנו.
מכל מקום, אם מטרת הטרור האיסלאמיסטי פה ושם שווה, הרי התשובה חייבת להיות משולבת: לא רק תשובה ביטחונית ברורה מאליה, אלא פעולה מתמדת להעמקת השורשים באותן אדמות שהרוצחים ביקשו לסלקנו משם. כפי שלימדנו ז'בוטינסקי, רק כשמול התודעה הערבית ייבנה קיר הברזל המוסרי והמדיני שלנו - תיכָזֵב תוחלתם של הרוצחים.
הנה הכלל המקראי העתיק: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". הכפרה על הדם ששפכו בני העוולה תהיה באמצעות העמקת השורש של העם באדמת אבותיו. שבענו תשובות ביטחוניות, הגיע זמן התיישבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו