בין שתי השקפות עולם

נושאים רבים לענות בהם בנאומו של אהוד ברק. ספק אם כל אלו שציטטוהו בהתרסה ("מרד גנרלים") שמעו את נאומו במלואו. באתר כנס הרצליה הייתי השביעי שצפה בנאום.

1אם ננקה את החבילה הרגילה (פאשיזם, פגיעה בדמוקרטיה וכו'), הנאום נשען על השקפת העולם הישנה של השמאל הישראלי, שעיקרה הבעיה הדמוגרפית הסותרת את אחיזתנו בלב הארץ, שכן מימושה יביא "בהכרח" למדינת "אפרטהייד" או "מדינה דו־לאומית" עם מיעוט יהודי ומלחמת אזרחים. מדוע אלו שתי האפשרויות, הרי יש האוטונומיה המפורסמת של מנחם בגין מקמפ דיוויד? ובכן, אליבא דברק, ה"עולם" - כולל הודו, סין ורוסיה - לא יסכים.

על כך השיב מנחם בגין בראיון ליעקב אחימאיר ב־1977: "האם איזשהו נציג ישראלי אמר פעם לסנאטור אחד שיהודה ושומרון כחוק על פי הצדק, על פי הזכות, צריכות להיות חלק בלתי נפרד של הריבונות הישראלית? איזה טענות יש לנו (כלפיהם)... הם קיבלו שיעורים מ(השמאל הישראלי) שאנחנו מוכנים לוותר על שטחי יו"ש, אז נכנס להם לראש שזוהי בעצם מציאות צודקת".

לפני כחמש שנים אמר לי המזרחן הגדול בדורנו, ברנרד לואיס, שלקראת מחצית המאה ה־21 סין והודו, מעצמות העל החדשות, תהיינה מעוניינות בשירותיה של ישראל כ"מבוגר האחראי" במזרח התיכון. עם עבודה נכונה ופחות היסטריה מצד חלקים בתוכנו באשר ל"קץ הציונות" חלילה, העולם יקבל את אפשרות האוטונומיה. במיוחד לנוכח אי יכולתם של הפלשתינים לקיים ישות מדינית בת קיימא שלא תיפול טרף לכוחות איסלאמיסטיים ג'יהאדיסטיים. אגב, אתמול שמעתי את הסופר א"ב יהושע מדבר על החלת הריבונות הישראלית בשטחי C. אמנם מבחינתו מדובר בשלב ראשון בדרך לפתרון המדינה האחת וסיום הכיבוש וכדומה, אבל אדרבה, נתחיל ממשהו.

2טענה נוספת של ברק היתה שנתניהו מחפש בכל פעם רשע אחר - נסראללה, אחמדינג'אד, דאעש וכו' - המשמש היטלר תורן, כדי לטעת בהמונים חרדה קיומית שתצדיק את "העדפת שלמות הארץ על פני שלמות העם". ברק דיבר על "לקיחת סיכונים" ביחס לפתרונות המדיניים, וטען שהשגיאה של ההנהגה הנוכחית היא "התעלמות מעקרון המציאות שהדריך את הציונות". נו, המחלוקת ברורה. ישפטו הקוראים, לאור ניסיוננו במאה השנים האחרונות, וביתר שאת מאז הסכמי אוסלו, ובעיקר מאז ההתנתקות: (א) האם מדובר רק באשליה או שנטלנו כבר די סיכונים שעלו במחיר דמים כבד מנשוא? (ב) מי הרציונליסט ומי הרומנטיקן, מי קורא את המציאות ולומד מניסיונו, ומי בוחן אותה באמצעות משקפיים אידיאולוגיים - הזָהיר או ה"מסתכן"?

ברק התייחס אל "הסטיכיה של זרם ההיסטוריה" - כלומר הכוחות ההיסטוריים שאי אפשר לארגנם או לשלוט בהם - ובכל זאת המליץ "לקחת סיכונים". אכן, האתוס הציוני כולל בחירה לפעול נגד הסיכויים הנראים באותה שעה (כמו ההחלטה על הכרזת המדינה). אבל האתוס הזה כולל גם הבנה של מגבלות הכוח - לא רק מגבלות הכוח להפעיל כוח, אלא מגבלות הכוח להסתכן באובדן הכוח, שזאת המשמעות העכשווית של נסיגה ישראלית מגב ההר.

3בחלקים של "נבואות הזעם" בנאום דיבר ברק על "סופו של המפעל והחלום הציוני", אם לא יתקבל חזונו המדיני. כתבתי לא אחת שמבחינה היסטורית קיים הבדל מהותי - הבדל היוצר ערך שונה לחלוטין - בין מציאות שבה אנחנו חולמים על ציון היא ירושלים ועל מקומות ערש לאומיותנו העתיקה, לבין המצב אחרי 1967, מששבו המקומות הללו לידינו. הנה ההבדל התהומי בין השקפות העולם. לתפיסתי, אובדן אחיזתנו במקומות הללו, אחרי שזכינו לשוב אליהם, הוא־הוא חוסר האחריות ההיסטורי והמדיני ופגיעה אנושה בחזון הציוני. מי שלא מבין זאת, מסכן את התהליך ההיסטורי בן יותר ממאתיים השנים, של סיום הגלות והתקבצותנו מארבע כנפות למדינת היהודים המתחדשת. אין ציונות בלי השיבה לציון.