הרצח - לא בגלל "הכיבוש"

בחודש מאי 1921, בפרעות תרפ"א, נרצחו בסמוך ליפו, באכזריות לא אנושית, הסופר חיים יוסף ברנר ושישה ממקורביו. עברו כמאה שנה וליד בית הקפה "מקס ברנר" נרצחו בירי מטווח קצר ארבעה ישראלים, שרצו לבלות במתחם שרונה. למרות מרחק השנים בין האירועים, המניע זהה: שנאת יהודים תהומית ורצון למנוע את שיבתם למולדת.

כמו לאחר כל פיגוע, דוברי השמאל חוזרים על סיסמאות שחוקות ומוכרות. ראש העיר תל אביב הסביר שהכיבוש הוא בבסיס הרצחנות הערבית־פלשתינית. איסמעיל הנייה וחבר מרעיו בעזה נהנים וחוגגים מהסיוע ומהצידוק שהם קיבלו ממנו לטרור המזוויע שלהם.

למותר להזכיר כי הפורעים הערבים רצחו מאות יהודים עוד בטרם "הכיבוש". הגיע הזמן שיבינו ויפנימו כולם שמבחינת ערביי ישראל והפלשתינים, הכיבוש התרחש בשנת 1948, הידועה גם כשנת הנכבה. תקוות האביב הערבי היא לממש את זכות השיבה לרמת אביב (שייח' מוניס), לרמת השרון (אבו קישק) ולרעננה (עזון). אשר על כן, מי שמייחס את הטרור לכיבוש מעודד גם את תושבי ואדי ערה ויפו להצטרף לפורעים.

התגובה הפבלובית הנוספת היא קיום הטרור עקב היעדר תהליך מדיני. טענה מופרכת מפיה של ציפי לבני, שאמורה לזכור את הוויתורים המופלגים שהוצעו לפלשתינים והם סירבו לקבלם. הפלשתינים רוצים מדינה אחת בשבילם על חורבות מדינת ישראל.

הם אף פעם לא יסתפקו בפחות מכך. כמו תמיד, השמאל משחק שחמט עם עצמו, ואפילו מנצח.

רוב אזרחי ישראל התנתקו מזמן מרעיונות השמאל ההזויים. את מדינת ישראל מנהיגה היום ממשלה ימנית נבחרת, אולי הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה. כל בר דעת מבין שהמאבק היום בטרור מורכב מאי פעם. מה שהיה אפשר לעשות בשנות ה־50 וה־70, במידה רבה כבר לא אפשרי. עולם הערכים הדמוקרטי מתקשה להתמודד עם בני בליעל, שלחיים שלהם ושל אחרים אין שום משמעות בעיניהם.

להכניע את הטרור

עם זאת, יש ציפייה לגיטימית שהממשלה והקבינט יקבלו החלטות משמעותיות, נחושות ותקיפות כדי להכניע את הטרור. הישראלים מוכנים לשלם מחיר, לעיתים כבד, ובלבד שהם יודעים שיש משמעות ותוחלת להקרבה.

לא די בחזרה על החלטות שנתקבלו בקבינט בעבר: החלטות על אי החזרת גופות, כתר, סגר ומניעת ביקורים. כל אלה כבר היו. מדינת ישראל הוכיחה בעבר יצירתיות בלתי רגילה במאבק בטרור, ועל הנהגתה למצוא או להמציא את הכלים המתאימים. כל פיגוע שמצליח רק מעודד את הפיגוע שאחריו. המסר חייב להיות אחד ומובהק: בארץ ישראל לא ירים איש יד על יהודי מבלי תגובה הולמת. מסר שהוא, כמדומני, בבסיס הציונות המודרנית.