"והארץ מחולקת למחוזות הזיכרון וגלילי התקווה, ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה... והארץ ארץ חבילה: היא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק, והחוטים לפעמים מכאיבים". כך כתב המשורר יהודה עמיחי בשירו "אהבת הארץ", וכמו תיאר במילותיו את הרגע האחד והמיוחד והמוזר לכאורה שיפקוד אותנו גם הערב; את המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות; מעבר חד, בלתי מובן לכאורה אבל הכרחי, בין התוגה והאבל והזיכרון לבין השמחה המתפרצת והלב שעולה על גדותיו ברגשות תודה.
הרגעים הללו כה דומים ללידה. גם לה קודמים צירים קשים וכאב חד, שבתוך רגעים ספורים מתחלפים באושר עילאי של הולדת חיים חדשים. גם לוח המועדים היהודי מזמן לנו לא מעט מעברים חדים מכאב לשמחה, מחושך לאור ומיראה גדולה להתרוממות רוח. לפורים קדמה והוצמדה תענית אסתר, שבה אנו נזכרים בשעות הקשות שעברו על היהודים קודם שניצלו מגזירות המן. בפסח פותחת ההגדה בגנות ומסיימת בשבח ואנו כורכים יחדיו מצה ומרור.
במוצאי יום הכיפורים, יום הדין, אנו תוקעים בשמחה יתד ראשונה לסוכה, ואפילו בימים טובים, בשבתות ובחגים משולבות בתפילות היום השמחות גם תפילות "יזכור" אישיות וקהילתיות ולאומיות לזכרם של הקרובים ביותר לנו, ולזכרם של חללי צה"ל ולזכרם של הנספים בשואה.
דומה כי האבל נדרש לשלמות השמחה, וחושך ואור דרים בכפיפה אחת בסוג של ברית בין הפכים. רבי שלמה אלקבץ כתב לפני כחמש מאות שנה בפיוט "לכה דודי": "התנערי מעפר קומי - לבשי בגדי תפארתך עמי". זו היא מהות החיבור המוזר לכאורה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. "דם הברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת", כתב שלום קרניאל כמה ימים לפני נפילתו בשיירת העשרה, בדרך לגוש עציון בתש"ח, וסיפק במילותיו שלו את ההסבר הפשוט והמקובל למעבר הקשה הזה, להכרה שהאפשרות לחגוג ולחיות את השיגרה נשענת על הנופלים, אלה שבמותם ציוו לנו חיים ואת "בדמייך חיי".
הזיכרון הוא התשתית. על גבו נבנה הבית, והשניים מונחים זה על גבי זה, דבוקים ומחוברים בסדר הגיוני. הזיכרון הוא התורן שעליו נניף הלילה את הדגל; המקל של הדגל, שאי אפשר בלעדיו, החיבור שמגלם רגשית והכרתית את המעבר החד מאבל ליום טוב ומיגון לשמחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו