חופשת פסח: הכי רחוק מחירות

השלט על דלת הצהרון לא השאיר מקום לספק: "מתאריך 13.04 ועד תאריך 21.04 הצהרון פועל במתכונת בוקר. כל המעוניין ביום מלא, נא להירשם בהקדם. העלות היא 360 ש' + 70 ש' לצורך הסעה למתנ"ס". הסרט בראש מתחיל לרוץ - כמה זה 360+70 כפול שתיים?! סכום מופרז ולא בטוח שמוצדק. אבל איזו ברירה יש? אמא שלי גם עובדת, עם חמותי כבר ניצלתי את המכסה החודשית של עזרה, חופש לא בא בחשבון, העומס בעבודה מטורף לפני החג. הוא לא ייקח חופש, הרי העבודה שלו קדושה. טוב, אז יום אחד אולי אמא שלי תיקח חופש, יום אחד בכל זאת חמותי, יום אחר אבקש לצאת מוקדם, יום נוסף אביא אותם איתי לעבודה ואולי לאה השכנה תסכים לעזור לי... 

נשמע מוכר, נכון? עבורנו, האימהות העובדות, חג הפסח לא מסמל רק אביב מתקרב, אלא התמודדות עם אתגר של מציאת "פתרון" לילדים, לצד המשך תפקוד רגיל בעבודה. זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לשילוב המורכב של אימהות ועבודה. שילוב המכיל בתוכו תחושות מעורבות של אשמה, תסכול ופשרות רבות. 

אנו רגילות כבר להרגיש שאנו "נקרעות" בין שני העולמות, מנסות למצוא פתרונות יצירתיים ודרכים להרגיע את תחושות האשמה. הרי ידוע שזהו המחיר על הבחירה להיות אימהות עובדות. אבל אם נתעמק בזה לרגע, נבין שההחלטה לצאת לעבוד רחוקה מלהיות בחירה. במציאות של ימינו משפחה ממוצעת הרוצה לגדל את ילדיה בכבוד, חייבת שתי משכורות. אם כן, אין לנו ברירה, אבות ואימהות כאחד, אלא להיות הורים עובדים. תמיד אחד מאיתנו צריך להתאים את שעות עבודתו לטיפול בילדים, בעוד האחר מרחיב את שעות העבודה כדי להשלים את הפער במשכורת. 

נראה שעמדתה של המדינה כיום בהתייחס לשילוב הורות ועבודה היא "תסתדרו לבד". הציפייה היא שתגדלו ילדים וגם תעבדו, אך אין אנו מתכוונים לספק לכם את התנאים שיאפשרו זאת. וכחלק מזה, יש מישהו שהחליט שחופשת הפסח תתחיל שבוע וחצי לפני החג עצמו. יש מישהו שהחליט שבתקופה זו הצהרונים יעבדו רק עד אחת ועבור יום מלא צריך לשלם. התחושה היא שהבעיה היא שלנו, כאשר בעצם קובעי המדיניות אמורים להיות חלק מהמערכה, ולא לנטוש אותנו לבד בהתמודדות הבלתי אפשרית הזו.

הטעות שלנו היא שאנו מתעוררים בעיתות מצוקה, בעיקר סביב חופשות חגים בלתי מוצדקות באורכן או סביב "מצוקת החופש הגדול". אבל הרי ההתמודדות היא יומיומית ועלינו להשמיע את קולנו באופן תדיר, להזכיר לקובעי המדיניות עד כמה קשה לנו לשלב הורות ועבודה במדינתנו. אם זעקתנו תהיה מספיק חזקה, אולי נצליח להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי באופן שידרוש התייחסות ראויה. 

חג החירות מתקרב, וגם השנה שום דבר "לא נשתנה". גם השנה נשלם. אך בל נאבד תקווה, אם עבור בני ישראל נחצה ים סוף לשניים - אולי גם עבורנו החופש שלפני פסח יתקזז.

הכותבות הן אימהות עובדות, עובדות סוציאליות, סטודנטיות לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"אטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו