להשאיר את התחפושות לאחרים

במקום לחקות את יאיר לפיד בניסיון להיות יותר ימני ויותר דתי מהדתיים - כדאי למחנה הדמוקרטי לנסות להיות הוא עצמו • וכדאי למפלגת העבודה להציע למרצ מקומות ברשימתה

אל מול גל החקיקה האנטי־דמוקרטי; אל מול המאמצים של משרדי ממשלה שונים לצמצם - למעשה אם לא לכאורה - את חופש הביטוי, להכתיב קו אידיאולוגי בחינוך ובתרבות, ולמנות שופטים בהתאם לרוח המפקד; אל מול הרעיונות המסוכנים להעניש גם פלשתינים שאינם מעורבים בפעולות טרור ולשוב אל פתרונות הגירוש והרס הבתים - חייב לעמוד גוש דמוקרטי אמיץ. גוש איתן שלא יתבייש לבטא את דעתו ולא יתבונן בכל רגע אל הסקרים המציגים נתונים מצמררים, כמו נכונותם של כמעט מחצית מיהודי ישראל לגרש מכאן את כל הערבים.

עד הבחירות הבאות יכולות לחלוף עוד שלוש שנים, ויותר מכך. מי שיפעל כיום כאילו הבחירות מחר, יוכל, אולי, ליהנות מתוצאות טובות בעולם הסקרים הווירטואלי, אך יבגוד בערכים שהוא וחבריו הגיעו איתם לכנסת. ביום הבחירות עצמו - סביר להניח שהבוחר הימני יעדיף על פניהם את הימין האמיתי, ולא את זה המתחזה, וכך גם יגורש מן העיר (כלומר יעשה שקר בנפשו) וגם יאכל את הדגים הסרוחים (כלומר יאבד מנדטים בבחירות). ממש כמו שקרה לאיש ההוא בבדיחה שלא אחזור עליה.

את הגוש הדמוקרטי, המאמין בכל ליבו בחיוניות היותה של ישראל יהודית ודמוקרטית, אפשר להקים מייד. מדובר בהקמת סיעה משותפת בכנסת למחנה הציוני ולמרצ. זה יהיה גוש דומה בגודלו לזה של הליכוד. שלוש המפלגות: העבודה, התנועה ומרצ, ימשיכו לפעול כמפלגות נפרדות ועצמאיות, המשתפות פעולה תחת מטרייה פרלמנטרית אחת, ולקראת הבחירות יוכלו להחליט אם ברצונן לרוץ יחדיו או בנפרד. 

אין שום סיבה שלא יצטרפו למטרייה זו חברי כנסת מרשימת יש עתיד, שנקעה נפשם מן המשחק שמשחק בימים אלה ראש מפלגתם, יאיר לפיד, אשר בתפקידו החדש כשר החוץ מטעם עצמו מקים תנועה לאומנית־דתית, המרוחקת מלב רוב חבריו, כרחוק מזרח ממערב. 

נטיית הלב לפנות אל המרכז אינה חדשה ואינה מפתיעה. רוב האנשים נמצאים איפשהו באמצע בכל נושא בעולם, בעיקר משום שלא גמרו בדעתם היכן הם נמצאים, והם מעריכים כי זיהוי עצמם עם המרכז יפחית את הסיכוי שלהם לטעות. הטעות היא, בדרך כלל, טעותם של פוליטיקאים, המבחינים בנטייה מרכזה ומחליטים להציג עצמם בפני הבוחרים כאנשי מרכז. 

הבעיה היא שהמרכז, על פי הגדרתו, נמצא בין שמאל לבין ימין. תפיסות העולם נמצאות בצדדים, והאמצע הוא, בדרך כלל, סוג של "גם וגם" - ובדרך כלל אינו מצליח למשוך בוחרים. גם מי שמגדיר עצמו "מרכז" מוצא עצמו, לא אחת, מצביע עבור ימין או שמאל. מערכת הבחירות הפנימיות בארה"ב, שבה אישים בעלי דעות בלתי "מרכזיות" בעליל, כגון דונלד טראמפ וברני סנדרס, זוכים לעניין עצום, רק מוכיחה עד כמה המרכז אינו אטרקטיבי.

 

רוצים לשמוע משנה ברורה

הסיעה הדמוקרטית צריכה להילחם על שמירת זכויות האדם, על אופייה המיוחד של מדינת ישראל, על צמצום הפערים בחברה ועל שלום עם הפלשתינים, אשר יוביל למימוש היוזמה הערבית וליחסים דיפלומטיים עם רוב המדינות המוסלמיות. היא צריכה להיות נועזת, להיאבק על עמדותיה ללא חשש ולא להיאבק על קולות אבודים בכל מקרה, של ניצים ושל מי שמאמינים כי חוקי ההלכה קודמים לחוקי המדינה.

כאשר העליתי את ההצעה בעבר, נתקלתי בתשובה מוכרת: הליכה יחדיו תקטין אותנו, ואילו הליכה לחוד תגדיל אותנו: יש מי שמצביע עבור מפלגת העבודה ואשר יימנע מלהצביע למרצ, ויש מי שמצביע למרצ ולא ירצה שקולו יחזק את מפלגת העבודה; מפלגת העבודה תחפש קולות במרכז, ואילו מרצ תנסה לשכנע את השמאל, ואחרי הבחירות יפעלו השתיים יחדיו. 

זוהי תפיסה פשטנית, אשר רחוקה מלהיות חוק במדע המדינה. גם אם היו מקרים שבהם מפלגות קיבלו, לאחר שהתאחדו, פחות מנדטים משכל אחת מהן קיבלה לחוד, היו מקרים רבים אחרים שבהם האיחוד יצר תנופה משמעותית (למשל: איחוד מפ"ם, שינוי ורצ לקראת בחירות 1992; הריצה המשותפת של המפלגות הערביות בבחירות האחרונות; ריצתם המשותפת של הגורמים שהקימו את הליכוד בשנת 1973).

הריצה הנפרדת של מרצ בשנה שעברה היתה הימור מסוכן, שכמעט עלה למחנה המרכז־שמאל בארבעה מנדטים. אם לקראת הבחירות יראו הסקרים על שלושה עד שישה מנדטים למרצ, תהיה זו חובת הנהגת המפלגה שלא להסתכן ולרוץ ברשימה משותפת עם מפלגות העבודה והתנועה. גם מבחינת מפלגת העבודה יהיה זה חיוני להציע למרצ מקומות ברשימתה, כדי לא להסתכן באובדן הקולות שיצביעו למען גוש המרכז־שמאל.

במקום לחקות את יאיר לפיד בניסיון להיות ימני יותר מן הימין ודתי יותר מן הדתיים, רק כדי לעמוד בבחירות הבאות אל מול הבוחרים שיעדיפו את המקור; במקום לייבב על חסרונו של מנהיג כריזמטי; במקום להוציא מכרזים על המקום המיועד לרמטכ"לים לשעבר (מתוך מחשבה שאנו חיים בשנות ה־60 או ה־70), כדאי למחנה הדמוקרטי לנסות להיות הוא עצמו, ולהשאיר את התחפושות לאחרים.

יש למחנה הזה לא מעט במה להתגאות. יש לו גם לא מעט במה למשוך קהלים חדשים מקרב המצביעים הצעירים ומקרב הדור השני של העולים מחבר העמים ומאתיופיה. יש בארץ הזו אנשים רבים החרדים מסימני ההליכה לעבר מדינת הלכה, החוששים מן הסממנים האנטי־דמוקרטיים של סתימת פיות ושל ניסיונות אינדוקטרינציה. 

האנשים הללו רוצים לשמוע משנה ברורה, והם יהיו מוכנים להצביע עבור מי שיישא אותה, גם אם יש לו כריזמה כמו לסנדרס. כך הצביעו הבוחרים עבור יצחק רבין (ראש ממשלה כושל בכהונתו הראשונה), שהבטיח להגיע לפתרון עם הפלשתינים בתוך שישה עד תשעה חודשים, ועבור אהוד ("הוא לא מתרומם") ברק, שהבטיח לצאת מן הביצה הלבנונית בתוך שנה מיום הקמת ממשלתו.

במקום לחשוש מן הבוחר ה"מרכזי", צריך להציע דרך. במקום ללכת לחוד, צריך ללכת יחד, בכוח גדול יותר, ולא להיבהל מן הסקרים הרחוקים כל כך ממועד הבחירות. זה הרגע לעשות זאת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו