אל מול מפגן הצביעות

יומיים אחר כך בנצי גופשטיין הגיע לכנסת. ההיסטריה שבקעה מהשמאל, כשנאלצו לחזות בפרצופו, הגדירה מחדש את המושג מוסר כפול: מי שיצאו מכליהם מול גופשטיין ("העורלה של הקו קלוקס קלאן היהודי, התשפוכת שלו", "המיץ של הזבל", "גזען נאצי") הם אותם אלו ששוקעים בחנופה קשה למכחיש השואה אבו מאזן, שהצטלמו מחייכים בקברו של הרוצח המתועב יאסר ערפאת, וממלאים פיהם סושי כשמחבלים תוקעים סכין בגב הישראלים פשוטו כמשמעו.

זועבי היא לא רק הצד האפל של הדמוקרטיה שלנו, היא גם הצד האפל של השמאל שלנו. מי שהיתה פעילה במשט המרמרה, שאמרה על רוצחי שלושת הנערים שהם "אינם טרוריסטים", שהזמינה מאות אלפי מתפללים לעלות לאל־אקצא כדי לתמוך בפיגועי היחידים "כדי שלא ידעכו" - זוכה ללגיטימציה רשמית. "זכותה להשמיע את דברה!" חיבקה אותה זהבה גלאון כשרצו למנוע ממנה לרוץ לכנסת, "חופש הביטוי נועד לא להשמעת דעות בקונצנזוס אלא בדיוק כדי לאתגר ולהרחיב את השיח".

עכשיו תראו, גופשטיין בעיניי הוא בריון. הוא לא חבר שלי. עיקר חייו הוא להתנגד לנישואי תערובת, להעסקת ערבים ולערבים בכלל, בניסוחים מקוממים. הוא מרחיק את השלום. אבל אם תומכת הטרור זועבי "מרחיבה את השיח", אפשר היה לצפות שייתנו לגופשטיין לפתוח את הפה.

באלון מורה שבשומרון גרים 1,750 תושבים, מתוכם 180 צעירים בגיל נישואים: אפס התחלות בנייה השנה; אפס עתודות בנייה לשנים הקרובות. באלעזר שבגוש עציון 2,700 תושבים, מתוכם 400 בנים ממשיכים בגיל 30-20: השנה נותרו שם אישורים לשתי יחידות דיור בלבד; בשנים הבאות, אפס. גם בשילה, אפס. באלון שבות, אפס. בעתניאל, אפס. והרשימה ארוכה.

נבחרי הציבור יודעים לנצל את שוט ההצבעה המתקרבת על התקציב. ביהדות התורה דורשים לבטל את חוק הגיוס. בש"ס דורשים את הורדת המע"מ בתחבורה הציבורית. הפשרת ההקפאה חייבת להיות דרישה של הבית היהודי. בד בבד עם המאבק בחנק הכלכלי מצד גברת אירופה, יש לשחרר את חנק הבנייה מצד ממשלת ישראל.

אלא שהזכות הזאת נשארת לעיתים בתור הסבר באתר האינטרנט של משרד הרישוי. תקצוב מיגוני המכוניות הפרטיות מתחלק בין משרדי האוצר והביטחון, ומשום מה לא נמצא אף פעם בבסיס התקציב. כדי לעמוד בביקושים של מיגון לזכאים נדרשים 7 מיליוני שקלים בשנה. בדרך כלל מצליחים נציגי המתנחלים (בעיקר ח"כ מוטי יוגב) לקושש 2.5-2 מיליון שקלים בשנה. שליש מהצורך. בדחילו ורחימו, מדלת לדלת. ללא שורה בתקציב.

התור למיגון עומד על 800-600 ממתינים, ועוד מאות רבות של מבקשים שכלל לא מוכנסים לתור כשהכסף העתידי נגמר. בשנה החולפת הפסיקו את המיגונים לשלושה חודשים כשנסגר הברז. כאן במוסף ראיינתי את ענבל אזרק, תושבת השומרון שנפצעה קשה מבקבוק תבערה בירושלים. שאלתי אותה למה המכונית שלה לא היתה ממוגנת. היא סיפרה לי שקבעו לה תור לעוד שנה. השבוע ישבתי במכוניתי ליד מכון טסטים ירושלמי ומעכתי יתושים של זעם קדוש: המכונית שלי כבר ממוגנת, אבל שמשות הפלסטיק הפכו כהות ושרוטות, האוטו לא עבר את הטסט השנתי וצריך לחדש את המיגון. בחברת המיגון לא הסכימו לקבוע לי תור למיגון חוזר, כי לא קיבלו תקציב. בלי מיגון חוזר לא יחודש רישיון הרכב שלי.

כשהאוצר והביטחון מתקוטטים מי ישלם, האזרח הקטן (פצפון, אין לו גם לגיטימציה למחות כי הוא הרי "שודד הקופה הציבורית") תקוע. בינתיים עוד תושבת הר חברון הותקפה באבנים. גם לה היה תור למיגון, לעוד שנה.

"אין טוב ואין רע, יש רק מי יותר חלש, ומי שיותר חלש - יותר צודק. אם אנחנו מחפשים את המניעים לטרור זה משום שהפסקנו לשאול מי צודק. איך אתה יכול להיות צודק אם לך יש טנק ולו יש קלצ'ניקוב? הוא בטח צודק. וכיוון שהוא חלש יותר, אז הכל מותר לו. כמו השטן של אלתרמן, שמקהה את מוח היהודי ומשכיח ממנו שאיתו הצדק. אם מישהו ירה בך - סימן שהוא מסכן. אם מישהו דקר אותך - סימן שעשית לו משהו. אין לנו דרך לנצח במשחק הזה. גם אם תצליחו להוכיח שאתם יותר מדוכאים - ישנו את הגדרות הדיכוי כדי שלא תיכללו בו. צריך לחזור למושגים של אמת ושקר, טוב ורע.