הבית הלבן וישראל: קרירות והתחשבנות

הרוח הצוננת, הנושבת בימים אלה (כמו גם בתקופות לא מעטות נוספות בשנים האחרונות) מכיוונו של הבית הלבן לעבר ירושלים על רקע גל הטרור הפוקד את ישראל, אינה בגדר הפתעה אסטרטגית. אותה רוח, אגב, לא שככה גם לאחר פגישתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בברלין בשבוע שעבר. למעשה, זו עדות נוספת לנטייתו הטבועה והמושרשת של הממשל להתחמק מאחריותו ולהתכחש לחובתו המעצמתית לפעול בתקיפות ובנחרצות כדי להתמודד עם אתגר הרדיקליזם האיסלאמי, המאיים לגרוף נדבכים נוספים של האזור אל תוך הנחשול האלים שהצמיח.

ואכן, בניגוד מוחלט להתנהלותו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שהעניק לישראל תמיכה גורפת ומתמשכת במהלך האינתיפאדה השנייה (בייחוד לאחר שפיגועי 11 בספטמבר 2001 המחישו לו באורח מצמרר את הווייתו הרצחנית של הטרור מבית היוצר של ארגון אל־קאעידה), מתנהל עתה הנשיא ברק אובאמה באדישות, בריחוק וכמעט בשוויון נפש לנוכח מתקפת הסכינאות שניחתה על ישראל. המקור לדפוס פעולה פסיבי זה מעוגן, בראש ובראשונה, בגישתו הבסיסית לסוגיית הטרור, המתעלמת דרך קבע מן הסכנות הגלומות בו ליציבות האזורית ולזו הגלובלית. שאיפתו של אובאמה - להרחיק בכל מחיר את האומה האמריקנית ממורשתו של קודמו בוש - הביאה אותו, גם הפעם, למזער ולגמד את משמעותו של הטרור האיסלאמי ולהגיב להתפרצותו הנוכחית באורח מינורי, כאילו מדובר במטרד פעוט ותו לא.

יתרה מזאת, אפשר להעריך שעל רקע מאבקה של ישראל ב"הסכם וינה" עם משטר האייתוללות בטהרן - שזכה ללגיטימציה אמריקנית ובינלאומית רחבה, אף שאיראן ממשיכה לפעול כישות מדינת טרור מובהקת בכל רחבי הזירה - זיהה הבית הלבן חלון של הזדמנות כדי "להעניש" את ישראל על התנגדותה התקיפה להסכם הגרעין. וכך, במקום להפגין סולידריות, חמימות והזדהות עם בעל הברית המאותגר ברוח מדיניותו של בוש הבן, עלו "כל אנשי אובאמה" על נתיב של פנקסנות והתחשבנות, שבפועל מעניקות גיבוי שקט והשראה לסכינאים ולגורמים המסיתים אותם לפעול. כך עדים אנו להצהרות אמריקניות חיוורות ועמומות, המקפידות על איזון קדוש בין המתקיף למותקף. כך גם עדים אנו לשפע של סימנים מעידים, המצביעים על כך שארה"ב תימנע מהטלת וטו על הצעת ההחלטה הצרפתית, הקוראת להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית ולנסיגה ישראלית לגבולות 4 ביוני 1967.

וכאילו לא די בכך, רומזת וושינגטון (בבחינת לעג לרש), שתתנגד ליוזמה הצרפתית לשגר משקיפים למקומות הקדושים בירושלים, כאילו מדובר כאן במחווה כלשהי כלפי ישראל. כנראה אין גבול לציניות האמריקנית במרחב זה, שכן ברור לכל שכל רעיון הנשאב או נגזר - במישרין או בעקיפין - מהחלטות האו"ם מ־1947 ומ־1948 המתייחסות לבינאומה של ירושלים, נמוג זה מכבר אל תהום הנשייה ולא יקים עוד לתחייה.

לא נותר אלא להתפלא על כך שממשל, שכל הווייתו בהפגנת חולשה רבתי ובבריחה ממעורבות במוקדי משבר וסכסוך, מנסה להקרין עוצמה ולעשות שריר, ולו גם באופן מילולי וחלול, דווקא כלפי שותפתה המסורתית לדרך, שהיא בסיס פרו־מערבי איתן בתוך מזרח תיכון סוער ועתיר סכנות ואיומים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו