התנועה האיסלאמית הצפונית מצטיירת כ"הצגה של איש אחד", ראאד סלאח, המתנגד לקיום מדינת ישראל ושואף לחיסולה ולהקמת ח'ליפות איסלאמית שבירתה ירושלים. מאז סיים את לימודי ההלכה האיסלאמיים בחברון, הצטרף לתנועה האיסלאמית ואף שימש ראש עיריית אום אל־פחם. מעבר לשלל פעולותיו החתרניות, ייחסה לו "ועדת אור" תפקיד מרכזי בהסתה, בהתפרעות ובאחריות לקורבנות של אירועי אוקטובר 2000. סלאח, הנכנס ויוצא מבתי הכלא בישראל, פיתח סביבו מנגנון מרושע ודיסקרטי של שונאי יהודים. אלה סרים למרותו ושותפים לתוכניות השמד נגד ישראל. אחד מ"נסיכי הג'יהאד" האלו הוא השייח' כמאל אל־ח'טיב, בעל חזות רעה, שקרא לאחרונה ליהודים הדואגים לילדיהם לעזוב את הארץ טרם הקמתה של הח'ליפות האיסלאמית. הוא אף הזכיר להם את האופציה של תשלום מס הגולגולת (הג'זיה) כבני חסות ואזרחים מושפלים מדרגה שנייה - עד להתאסלמותם או חיסולם.
ממש כמו חמאס, שוללת התנועה הצפונית את זכות קיומה של מדינה יהודית. לתפיסתה, היהודים הם עדה דתית נעה ונדה, "צאצאי הקופים והחזירים", שזעם נצחי של האלוהים שורה עליהם. עצם שובם למולדתם, ולא כבני חסות של האיסלאם ובשליטתו, מהווה קריאת תיגר מתריסה ומאיימת לרלוונטיות של האיסלאם כדת. זוהי בדיוק הסיבה שאבו מאזן אינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
חרף זאת, השכילה התנועה הצפונית להסתייע בתקציבי "האויב הציוני", ובד בבד עסקה בהברחה ובהלבנת כספי טרור וניתובם לחמאס, תוך גיבוש גרעיני לחימה קשים של מוג'אהדין לעתיד בעומק "פלשתין הכבושה". הם עשו זאת באמצעות קייטנות, שירותים סוציאליים רפואיים וחינוכיים, העשרה במסגדים ועיסוק התנדבותי באתרים איסלאמיים. הם היו כ"מדינה בתוך מדינה", בדומה לדרך שעשתה תנועת חמאס בעזה בכינויה "המוג'מע האיסלאמי", בשעה ששיתפה פעולה עם "המינהל האזרחי" הישראלי לקידום מטרותיה.
אנשי התנועה הצפונית מיישמים בלא הפרעה את ליבת האידיאולוגיה של האחים המוסלמים מבית מדרשם של מחוללי התנועה חסן אל־בנא וסייד קוטוב, נערציו של ראאד סלאח. לתפיסתם, הותיר השליח מוחמד אבני דרך לנוסחה מנצחת, שהובילה בעבר לניצחונותיו ולכיבושיו של האיסלאם. לתפיסתם יש לחזור וליישמה על ידי שיבה למקורות, וכך פועלות כיום, בשם אללה, תנועות רדיקליות כגון הג'יהאד האיסלאמי, חמאס, אל־קאעידה, דאעש, מחוז סיני, אל־תחריר, ג'בהת
א־נוסרה ושאר התנועות האיסלאמיות המרושעות. אלה כמובן כוללות את "חביבתנו", התנועה האיסלאמית הצפונית.
מדובר בחיקוי של ארבעת שלבי ההתקדמות האבולוציוניים של ההצלחה האיסלאמית מימי מוחמד (אל־מנהג' אל־חרכי): קריאת תיגר על הכופרים להתאסלם, הגירה (או התכנסות פנימה) וייסוד מובלעת איסלאמית, הפיכתה של המובלעת למדינת עוצמה צבאית טרוריסטית, ולבסוף, תקיפת הכופרים, השתלטות וגזל נכסיהם והגדרת המטרה הבאה לכיבושים.
כמו חמאס התפתחה התנועה האיסלאמית הצפונית לאורך ארבעת שלבים אלה. היא מצויה עתה בשלב קריאת התיגר, ההתארגנות, צבירת משאבי העוצמה, ההטפה ו"טיהור הלבבות" - וכן גיוס הגרעינים הקשים של נוער המוג'אהדין. כל זאת נעשה תוך גלישה חלקית לפעילות המיליטנטית באמצעות ההסתה והנעת סכינאי הרחוב סביב מוטיב הטירוף "אל־אקצא בסכנה".
התנועה נבנית בעיקר על כספים מוברחים ומולבנים מקטאר וממדינות ערב ותרומות "צדקה" מהמערב. היא מציעה לחבריה פריבילגיות כספיות וטובות הנאה. למצטרף החדש ולמשפחתו מזומנים שירותי רפואה, שירותים סוציאליים, גני ילדים ומערכות חינוך העולים לעיתים על אלה של המדינה. גיוס "הגרעינים הקשים" של המוג'אהדין מתחיל מוקדם, כבר בגנים, במסגדים ובבתי הספר של התנועה. תזרימי המזומנים מנותבים לארץ בדרכים פתלתלות ובעסקאות סיבוביות מניפולטיביות ותרגילי הלבנה והסתרת הון מתוחכמים אחרים.
זמן להרתעה
מאז 1997 הפך סלאח את הר הבית לציר הסובב לפעילותו, בטענה השקרית כי אל־אקצא נמצא בסכנת חורבן או השתלטות יהודית. כל זה נעשה במגמה להניע את העולם האיסלאמי שסביבנו למלחמת דת כוללת נגד ישראל. בנאומיו המשתלחים קרא למאמינים להעדיף "שהאדה" על פני ויתור על אל־אקצא, ואיים כי מדיניותו של נתניהו תוביל את המזה"ת לבעירה.
באוצר הדימויים האיסלאמיסטי־חמאסי של השייח', מתוארים היהודים כאויבי האלוהים, נכדי אלה שניסו להרעיל את מוחמד ובגדו בו באל־מדינה ודינם הוא מוות, כגורלם בטבח ח'ייבר. בעולם תוכן אנטישמי זה היהודים הם "אוכלי לחם וגבינה המתובלים בדם ילדים, עושקים, מפגיזי המסגדים, שוחטי הנשים ההרות והתינוקות וחיידקי כל הזמנים, אשר בצו האל נגזר עליהם להיות קופים ומפסידים". והוא מתכוון לכל מילה.
תופעת הסכינאות והטרור סביב אל־אקצא היא, בין היתר, תוצר הפעילות המסיתה של התנועה הצפונית במסגרת תוכנית שמד אסטרטגית לישראל. אלא שמימושה נפל במועד גרוע, המאפשר לישראל לטפל בהם ולהרתיע אחרים דווקא עתה.
חרף סיפורי "אל־אקצא", לא הצליחו המסיתים לגייס את העולם הערבי למסע שמד נגד ישראל. העולם הערבי והאיסלאמי שכח את הפלשתינים. הוא עסוק במרדף אחרי רדיקלים איסלאמיים, בשבר השיעי־סוני, באסון בעיראק ובסוריה, בפיצוץ מסגדים וכנסיות על מתפלליהם, ברדיפת "כופרים" במקומות אחרים ובמיליוני פליטים ואלפי הרוגים במדינות אחרות.
אין לאף אחד "ראש" להתעסק עם המצאותיו הנבזיות של סלאח. למגינת ליבו, לא סביר שלאור מצב הביש שבו נמצאות מדינות ערב מבית, הן יצטרפו כעת למאבק הבין־דתי המפוברק נגד ישראל, כשמתברר כי חלקן אפילו שותפות אסטרטגיות שלה בחשאי, נוכח איום הרדיקליזם האיסלאמי והאיום האיראני.
גל הטרור הנוכחי הוא העיתוי הראוי ביותר להוציא מחוץ לחוק את התנועה האיסלאמית הצפונית. זהו מעשה של הגנה עצמית נגד תנועה שסיבת קיומה המוצהרת היא השמדתנו. יש לעצור את אנשיה העוסקים בלי הרף בהסתה, בהלבנת כספי טרור, בהפרות סדר ובקריאה להשמדת עם - ולא, אין לחשוש מהדימוי הדמוקרטי של ישראל. כל העולם נלחם בזדים הללו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו